Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות שגגות פרק טו

א) כבר ביארנו שכל שגגה שההדיוט מביא עליה חטאת הקבועה, כשבה או שעירה -- אם שגג בה הנשיא, מביא שעיר; ואם שגג בה כוהן משיח, מביא פר.

ב) במה דברים אמורים שכוהן משיח מביא קרבן על שגגתו, בשטעה בהוראת עצמו, ועשה מעשה בשגגת הוראתו לבדה -- והוא, שיהיה חכם מופלא, שנאמר "אם הכוהן המשיח יחטא, לאשמת העם" (ויקרא ד,ג), הרי משיח כציבור: מה הציבור שהם בית דין, אינן חייבין בקרבן עד שיהיו חכמים ראויין להוראה, ויטעו בהוראה, ויעשו העושים על פיהם, ויורו לבטל מקצת ולקיים מקצת -- כך המשיח, בכל הדרכים האלו.

ג) [ב] כיצד, כוהן משיח שטעה בהוראה לעצמו, ודימה שהזורק מרשות לרשות בשבת מותר, וזרק מרשות לרשות, והוא תולה בהוראתו לעצמו -- כשייוודע לו חטאו, יביא פר לחטאת.

ד) אבל אם לא תלה בהוראתו, אלא שגג וזרק בשגגה, או שתלה בהוראתו, ולא היה חכם מופלא, או שעקר כל הגוף בהוראתו לעצמו, או ששגג בהוראתו לבטל מקצת ולא עשה והוא סומך על הוראתו, אלא עשה בשגגה אחרת, או שהיה מזיד בהוראה ושגג במעשה -- הרי זה פטור מקרבן כלל: שדינו להוראת עצמו, כדין הקהל להוראת בית דין לכל דבר.

ה) הורה לעצמו, ושכח מאיזה טעם הורה, ובשעת מעשה אמר הריני עושה על דעת הוראתי -- הרי זה מביא פר חטאת.

ו) [ג] הורה לעצמו לבטל מקצת ולקיים מקצת בעבודה זרה, ועשה כפי הוראתו -- הרי זה מביא שעירה כהדיוט: והוא, שישגוג בהוראה כמו שביארנו -- שאין הכוהן המשיח חייב קרבן אלא בהעלם דבר בהוראה, עם שגגת המעשה כציבור; אבל אם שגג במעשה בלבד בלא הוראה, בין בעבודה זרה, בין בשאר מצוות -- אינו מביא קרבן כלל.

ז) [ד] הורה הכוהן המשיח עם בית דין, ושגג הוא והם בהוראה -- אף על פי שעשו על פי ההוראה הזאת שטעו בה, הואיל ולא סמך בשעת מעשה על הוראתו לבדה, אלא על הוראתו עם הוראת בית דין -- הרי זה פטור. ואין צריך כפרה בפני עצמו; אלא אם היו בית דין מביאין קרבן, מתכפר לו בכלל הציבור. ואם היו העושים הם המביאים קרבן, אינו מביא קרבן -- שהרי אין צריך כפרה בפני עצמו. [ה] הורה עם בית דין בשגגה, ושגגו הם בדם והוא בחלב -- אינו מתכפר לו עם הציבור, אלא מביא פר לעצמו.

ח) [ו] כוהן משיח שנסתפק לו אם שגג שגגה זו שהיא שגגת הוראה עם המעשה, או לא שגג אותה -- אינו מביא אשם תלוי, מפני שהוא בה כציבור שאינם מביאין אשם תלוי על לא הודע של שגגת הוראה. אבל הנשיא, אם נסתפק לו אם חטא או לא חטא -- מביא אשם תלוי כשאר ההדיוטות, מפני שאין שגגתו תלויה בהוראתו.

ט) איזה הוא נשיא האמור בתורה, זה מלך שאין עליו רשות מאדם מישראל, ואין למעלה ממנו במלכותו, אלא ה' אלוהיו -- בין שהיה מבית דויד, או משאר שבטי ישראל. ואם היו מלכים רבים, ואין אחד מהם עובד את חברו -- כל אחד ואחד מהם מביא שעיר עיזים על שגגתו.

י) ואיזה הוא כוהן משיח -- זה כוהן גדול שנמשח בשמן המשחה, לא המרובה בבגדים.

יא) [ז] כוהן גדול שנמשח בשמן המשחה, ועבר מעבודתו מפני מום או זקנה וכיוצא בהן, וחטא בשגגה זו -- מביא פר על שגגתו: לפי שאין בין כוהן משיח המשמש לכוהן משיח שעבר, אלא פר יום הכיפורים ועשירית האיפה של כל יום -- שאין מקריב אותם, אלא כוהן המשמש בכהונה גדולה; אבל פר הבא על כל המצוות, שווים הם בו.

יב) [ח] נשיא שעשה עם הציבור בהוראת בית דין, הרי זה מתכפר לו בכלל העם: שאם היו בית דין הם שהקריבו על שגגתם, כל העם והמלך פטורין מן הקרבן כמו שביארנו; ואם היו העושים על פי בית דין הם שחייבין בקרבן, והיה המלך מן העושים -- הרי זה מביא שעיר, ששעיר נשיא במקום כשבה או שעירה של הדיוט הוא עומד.

יג) [ט] נשיא שנצטרע, עבר מנשיאותו; ונשיא שעבר מנשיאותו, הרי הוא כהדיוט. חטא כשהיה נשיא, ועבר מגדולתו -- הרי זה מביא שעיר: שנאמר "על חטאתו, אשר חטא" (ראה ויקרא ד,ג; ויקרא ד,כג), כשעת חטאתו הוא מביא.

יד) [י] כוהן משיח או מלך שחטאו עד שלא נתמנו -- אף על פי שלא נודע להם אלא אחר שנתמנו, הרי אלו כהדיוט: שנאמר "אשר נשיא, יחטא" (ויקרא ד,כב), "אם הכוהן המשיח יחטא" (ויקרא ד,ג) -- עד שיחטא כשהוא נשיא וכשהוא משיח. לפיכך אם אכל ספק חלב כשהוא הדיוט, ונודע לו על ספקו אחר שהתמנה להיות כוהן גדול -- הרי זה מביא אשם תלוי.

טו) אכל חצי זית חלב כשהוא הדיוט וחצי זית כשהוא נשיא, בעלם אחד, או שאכל חצי זית כשהוא נשיא וחצי זית אחר שעבר -- אינו מצטרף, ופטור. אכל חצי זית כשהוא הדיוט, ונתמנה ועבר, ואכל חצי זית כשהוא הדיוט -- הרי זה ספק אם מצטרף, או כבר הפסיקה הנשיאות.

---

הלכות מחוסרי כפרה

הלכות מחוסרי כפרה. יש בכללן ארבע מצוות עשה, וזה הוא פרטן: (א) שתקריב הזבה כשתטהר קרבן; (ב) שתקריב היולדת כשתטהר קרבן; (ג) שיקריב הזב כשיטהר קרבן; (ד) שיקריב מצורע כשיטהר קרבן. ואחר שיקריבו קרבנותיהן, תיגמר טהרתן. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.

---

הלכות מחוסרי כפרה פרק א

א) ארבעה הם הנקראין מחוסרי כפרה -- הזבה, והיולדת, והזב, והמצורע. ולמה נקראו מחוסרי כפרה, שכל אחד מהן, אף על פי שטהר מטומאתו וטבל והעריב שמשו -- עדיין הוא חסר, ולא גמר טהרתו כדי לאכול בקודשים עד שיביא קרבנו; וקודם שיביא כפרתו, אסור הוא לאכול בקודשים, כמו שביארנו בפסולי המוקדשין.

ב) גר שמל וטבל, ועדיין לא הביא קרבנו -- אף על פי שהוא אסור לאכול בקודשים עד שיביא קרבנו, אינו ממחוסרי כפרה: שקרבנו עיכבו להיות גר גמור, ולהיות ככל כשרי ישראל; ומפני זה אינו אוכל בקודשים, שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל. וכיון שיביא קרבנו, וייעשה ישראל כשר -- אוכל בקודשים. הביא פרידה אחת בשחרית, אוכל בקודשים; ולערב יביא פרידה שנייה -- שקרבנו של גר עולת בהמה, או שני בני יונה או שתי תורים, ושניהן עולה, כמו שביארנו במעשה הקרבנות.

ג) הזב והזבה -- קרבן כל אחד מהן שתי תורים או שני בני יונה, אחד עולה ואחד חטאת. והיולדות -- קרבנה כבש עולה, ובן יונה או תור חטאת; ואם אין ידה משגת -- מביאה שתי תורים או שני בני יונה, אחד עולה ואחד חטאת. והמצורע, קרבנו שלושה כבשים -- אחד עולה ואחד אשם, וכשבה לחטאת; ואם אין ידו משגת -- מביא קן, אחד עולה ואחד חטאת, וכבש לאשם.

ד) הזב, והזבה, והמצורע -- מביא כל אחד משלושתן כפרתו ביום השמיני לטהרתו: שכל אחד מהן סופר שבעת ימי טהרה, וטובל ביום השביעי, ומעריב שמשו, ומקריב קרבנותיו ביום השמיני.

ה) היולדת -- אינה מביאה קרבנה ביום ארבעים לזכר, או ביום שמונים לנקבה; אלא מערבת שמשה, ומביאה קרבנה למחר, שהוא יום אחד וארבעים לזכר ויום אחד ושמונים לנקבה, והוא היום שנאמר בו "ובמלאות ימי טוהרה, לבן או לבת, תביא..." (ויקרא יב,ו). ואם הביאה קרבנה תוך ימי מלאות, לא יצאת: אפילו הביאה על ולדות הראשונים בתוך ימי מלאות של ולד זה, לא יצאת.

ו) עברו ימים אלו, ולא הביאו כפרתן -- הרי אלו מקריבין כפרתן לאחר זמן; וכל זמן שלא הקריבו חטאתם, אסורים לאכול בקודשים; אבל העולה והאשם, אינן מעכבין.

ז) כבר ביארנו במעשה הקרבנות שכל מחוייבי קרבן, אין מקריבין על ידם אלא מדעתם -- חוץ ממחוסרי כפרה, שאין צריכין דעת בעלים: שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים, אם היו מחוסרי כפרה; ומאכילם בזבחים.

ח) [ו] איזו היא זבה -- זו שזב דמה שלושה ימים זה אחר זה, בלא עת נידתה; וזו היא זבה גדולה, שצריכה ספירת שבעה וחייבת בקרבן. וכבר ביארנו בעניין הנידה, אימתיי תהיה האישה זבה בדמים שתראה, ואימתיי לא תהיה זבה אלא נידה או טהורה, ומתיי תהיה ספק זבה.

ט) כל מקום שאמרנו שהיא זבה, וסופרת שבעה -- הרי היא חייבת להביא קרבן, וחטאתה נאכלת. וכל מקום שאמרנו שהיא ספק זבה -- הרי זו מביאה קרבן, ואין חטאתה נאכלת: שכבר ביארנו שחטאת העוף הבאה על הספק, תישרף.

י) ושם ביארנו מה תלד האישה או תפיל, ותהיה טמאה לידה, ומה תלד או תפיל, ולא תהיה טמאה לידה. וכל מקום שאמרנו שהיא טמאה לידה -- הרי זו מביאה קרבן, וחטאתה נאכלת; וכל מקום שאמרנו שאינה טמאה לידה, הרי זו פטורה מן הקרבן.

יא) [ז] האישה שלא הוחזקה עוברה, והפילה, ולא ידעה מה הפילה, אם נפל שחייבת עליו קרבן, או דבר שאינה חייבת עליו -- הרי זו ספק יולדת, ומביאה קרבן; ואין חטאתה נאכלת.

יב) וכן שתי נשים שהפילו שני נפלים, נפל אחד ראוי להקריב עליו, והנפל האחר פטורה עליו, ואין אחת מהן מכירה נפלה -- כל אחת משתיהן מביאה קרבן מספק; ואין חטאת אחת משתיהן נאכלת -- שחטאת העוף הבאה על הספק נשרפת, שמא אינה חייבת, ונמצאת חטאת זו חולין שנשחטו בעזרה, שהן אסורין בהניה כמו שביארנו בהלכות שחיטה.

יג) [ח] אחת היולדת ואחת המפלת, ולד אחד או ולדות הרבה -- הרי זו מביאה קרבן אחד לכולן: והוא, שתלד כולן בתוך ימי מלאות; אבל אם הפילה אחר ימי מלאות, מביאה אף על השני.

יד) כיצד, ילדה נקבה -- כל נפלים שתפיל מיום הלידה עד סוף יום שמונים, הרי הן נחשבין עם הוולד הראשון, וכאילו ילדה תאומים זה אחר זה, ואינה מביאה אלא קרבן אחד.

טו) הפילה נפל בליל אחד ושמונים, ומיום אחד ושמונים והלאה -- אם היה ראוי לקרבן, הרי זו מביאה עליו בפני עצמו.

טז) ילדה נקבה, ולאחר שישים או שבעים יום הפילה נקבה שנייה -- כל נפל שתפיל בתוך שמונים של נקבה זו השנייה, פטורה עליו. וכן אם הפילה נקבה שלישית אחר שישים או שבעים יום של נקבה שנייה -- הרי כל נפל שתפיל בתוך שמונים של נקבה שלישית, פטורה עליו: מפני שהוא חשוב עם הנפל השלישי, והנפל השלישי חשוב עם השני, מפני שהוא בתוך ימי מלאות שלו; והשני חשוב עם הראשונה, ואינה מביאה אלא קרבן אחד על הכול.

יז) [ט] היולדת טומטום או אנדרוגינוס, והפילה נפל אחר ארבעים מיום לידתו -- הרי זו מביאה קרבן על נפל זה, שמא זכר הוא הראשון, והרי הפילה אחר מלאות; ואין חטאתה נאכלת, שמא נקבה היא הראשונה, ובתוך מלאות הפילה, שהיא פטורה מקרבן שני.

יח) [י] האישה שיש עליה ספק חמש לידות, או ספק חמש זיבות -- מביאה קרבן אחד, ואוכלת בזבחים; ואין השאר עליה חובה. היו עליה חמש לידות ודאייות, וחמש זבות ודאייות -- מביאה קרבן אחד, ואוכלת בזבחים; והשאר עליה חובה. וכן הדין בזב.

יט) היו עליה חמש לידות ודאייות, וחמש לידות ספק, או חמש לידות ודאייות, וחמש זיבות ספק -- מביאה שני קרבנות: אחד על הודאי ונאכל, ושאר הודאייות עליה חובה; ואחד על הספק ואינו נאכל, ואין השאר עליה חובה. ואוכלת בזבחים.

כ) [יא] האישה שנתגיירה, ואין ידוע אם עד שלא נתגיירה ילדה, או משנתגיירה ילדה -- הרי זו מביאה קרבן מספק, ואין חטאתה נאכלת.

כא) כבר ביארנו בהלכות שגגות, שכל מחוסרי כפרה מספק שעבר עליהם יום הכיפורים -- חייבין להביא אחר יום הכיפורים: שקרבן זה, מכשירן לאכול בקודשים.

כב) [יב] האישה שיש עליה לידה או זיבה -- מביאה מעות הקינים, ונותנת בשופר, ואוכלת בקודשים לערב: חזקה -- שאין בית דין של כוהנים עומדין משם, עד שיכלו כל המעות שבשופר, ויקריבו כנגדן קינים, כמו שביארנו בשקלים ובהלכות כלי המקדש והעובדין בו.

כג) [יג] האישה שהביאה חטאתה, ומתה -- יביאו היורשים עולתה: אף על פי שלא הפרישה אותה מחיים, כבר נשתעבדו נכסיה לקרבן; והשיעבוד, דין תורה הוא.

---

הלכות מחוסרי כפרה פרק ב

א) הזב האמור בתורה -- היא שכבת זרע הבאה מחלי החללים, שהיא מתקבצת בהם; וכשיוצא הזוב, אינו יוצא בקישוי כשכבת זרע, ואין ביציאתו תאווה ולא הניה, אלא נגרר ויורד כמו בצק של שעורים, דהה כלובן ביצה המוזרת. אבל שכבת זרע -- לבנה, קשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת.

ב) הרואה ראייות הזוב הגורמות לו להיות זב, מחמת חולי או אונס וכיוצא בהן -- אינו זב: שנאמר "זב מבשרו" (ויקרא טו,ב) -- מחמת בשרו היא שיהיה טמא, לא מחמת דבר אחר.

ג) מכאן אמרו, בשבעה דרכים בודקין את הזב -- במאכל, ובמשתה, במשא, ובקפיצה, בחולי, ובמראה, ובהרהור.

ד) כיצד, אכל אכילה גסה, או שתה הרבה, או שאכל או שתה אוכלין או משקין המביאין לידי שכבת זרע, או שנשא משוי כבד, או שקפץ ממקום למקום, ובכלל דבר זה אם הוכה על גבו, או שהיה חולה, או שראה אישה והתאווה שכיבתה, או שהירהר בעסקי בעילה, אף על פי שלא הירהר בבעילת אישה שהוא מכירה -- אם קדם אחד מכל אלו, וראה ראייה של זוב -- תולין בו, ואינו טמא.

ה) [ג] הרואה קרי -- אינו מיטמא בזוב מעת לעת, שראייה זו של זוב מחמת שכבת זרע היא; וכן למראה ולהרהור, תולין בהן מעת לעת. אבל למאכל ולמשתה ולקפיצה ולמשא, תולין בהן כל זמן שמצטער.

ו) [ד] מי שמל, ואחר כך ראה זוב, בין גוי בין ישראל -- תולין במילה כל זמן שמצטער; גוי שראה קרי, ונתגייר -- מטמא בזיבה מיד, ואין תולין לו מעת לעת.

ז) קטן -- אין תולין לו לא במראה ולא בהרהור, שאין לקטן מראה והרהור המביא לידי זוב; לפיכך בודקין אותו בחמישה דרכים בלבד. וכשם שתולין לקטן בחולייו, כך תולין לו בחולי אימו -- אם היה יונק ממנה, או צריך לאימו.

ח) [ה] במה דברים אמורים שבודקין את הזב בדרכים אלו, בראייה שנייה של זוב, שבה ייעשה זב, כמו שיתבאר; אבל ראייה ראשונה, אפילו ראה אותה באונס, וראייה שנייה מחמת בשרו -- הרי זה טמא טומאת זיבות. ואף על פי כן בודקין אותו בראשונה, כדי למנות בה שלוש ראייות לחייבו קרבן.

ט) ראייה שלישית -- אין בודקין אותו בה, אלא אפילו ראה אותה מחמת אונס, הואיל ונזקק לטומאה, שהרי ראייות שנעשה בהן זב מחמת בשרו היה; לפיכך יתחייב בקרבן.

י) [ו] הרואה ראייה אחת של זוב, הרי הוא כבעל קרי. ראה שתיים -- הרי זה זב, צריך ספירת שבעה, וביאת מים חיים; ואינו חייב בקרבן. ראה שלוש ראייות -- הרי זה זב גמור, וחייב בקרבן. ואין בין זב שראה שתי ראייות לרואה שלוש, אלא קרבן בלבד. ודברים אלו, כולן דברי קבלה מפי משה רבנו מסיניי.

יא) [ז] אחד הרואה שתי ראייות או שלוש, בשעה אחת זו אחר זו, או שראה ראייה בכל יום, זה אחר זה -- הרי זה זב: לפי שתלה הכתוב את הזבה בימים, שנאמר "כי יזוב זוב דמה ימים רבים" (ויקרא טו,כה); והזב, לא תלה אותו בימים. [ח] ואם הפסיק הזב בין ראייה לראייה, יום גמור -- אינן מצטרפות.

יב) כיצד, ראה ראייה בשבת, וראייה שנייה בשני בשבת -- אינן מצטרפות, ואינו זב. וכן אם ראה ראייה שנייה באחד בשבת, וראה ראייה שלישית בשלישי בשבת -- אינו חייב בקרבן: שאין זו מצטרפת לשתיים, שהרי הפסיק ביניהן יום אחד.

יג) אבל אם ראה אחת היום, ואחת בלילה שלאחריו -- הרי אלו מצטרפות; ואין צריך לומר שאם ראה אחת בלילה, ושנייה ביום -- שהן מצטרפות. וכן אם ראה שלוש ראייות בשלושה לילות, זה אחר זה -- הרי אלו מצטרפות.

יד) [ט] ראיית הזב -- אין לה שיעור, אלא הרואה כל שהוא טמא: שנאמר "החתים בשרו" (ויקרא טו,ג) -- כל שהוא ניכר בבשרו, מטמא. [י] היה הזוב נגרר ויוצא, ולא פסק -- אם יש מתחילת הראייה עד סופה, כדי טבילה וסיפוג או יתר -- הרי זו נחשבת כשתי ראייות, הואיל והיא ארוכה כשתיים; ואם לא הוארכה כשיעור הזה -- אפילו פסק הזוב בינתיים, הרי זו ראייה אחת.

טו) וכן אם הייתה ראייה אחת ארוכה כשלוש ראייות, שנמצא מתחילתה ועד סופה כשתי טבילות ושני סיפוגין -- הרי זו נחשבת כשלוש ראייות, ויביא קרבן.

טז) [יא] ראה ראייה אחת, והפסיק כדי טבילה וסיפוג, ואחר כך ראה שתיים, או אחת ארוכה כשתיים, או שראה שתיים או אחת מרובה כשתיים, והפסיק כדי טבילה וסיפוג, ואחר כך ראה ראייה אחת -- הרי זה זב גמור.

יז) [יב] ראה ראייה אחת, מקצתה בסוף היום ומקצתה בתחילת הלילה -- אף על פי שאינה ארוכה כשתיים, הרי אלו שתי ראייות: שהימים מחלקין הראייה. לפיכך הרואה ראייה אחת בין השמשות, שהוא ספק מן היום ומן הלילה -- הרי זה ספק לטומאה.

יח) [יג] ראה ראייה אחת ביום, ואחת בין השמשות -- הרי זה ודאי לטומאה, וספק לקרבן; ומביא קרבן, ואינו נאכל.

יט) [יד] ראה ראייה אחת בין השמשות של שבת, וראייה שנייה בין השמשות של מוצאי שבת -- הרי זה ספק לטומאה, וספק לקרבן: ספק לטומאה -- שמא ראייה ראשונה הייתה בערב שבת, ושנייה במוצאי שבת, והרי הפסיק שבת ביניהן, ואין כאן זיבות כלל.

כ) והרי הוא ספק לקרבן -- שמא אחת מהן הייתה מקצתה ביום ומקצתה בלילה, שהיא חשובה כשתיים, והרי ראה שלוש ראייות, שהוא חייב בקרבן; ולפיכך מביא קרבן, ואינו נאכל.