Holidays Shabbat Chabad-houses Chassidism Subscribe Calendar Links |
The Weekly Publication for Every Jewish Person |
Rambam 3 Chapters Per Day Sunday, 27 Nisan, 5784 May 5, 2024
|
הלכות שבת פרק ט
א) האופה כגרוגרת, חייב. אחד האופה את הפת, או המבשל את המאכל או את הסמנין, או המחמם את המים -- הכול מעין אחד הוא. שיעור המחמם את המים, כדי לרחוץ בהן אבר קטן; ושיעור מבשל סמנין, כדי שיהיו ראויין לדבר שמבשלין אותן לו.ב) הנותן ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל, ונתגלגלה -- חייב: שהמבשל בתולדת האור, כמבשל באור עצמה. וכן המדיח בחמין מליח הישן, או קוליס האספנון והוא דג דק ורך ביותר -- הרי זה חייב: שהדחתן בחמין, זה הוא גמר בישולן. וכן כל כיוצא בהן.
ג) המפקיע את הביצה בבגד חם, או בחול ובאבק דרכים, שהן חמין מפני השמש -- אף על פי שנצלת, פטור: שתולדות חמה, אינן כתולדות האש; אבל גזרו עליהן, מפני תולדות האור. וכן המבשל בחמי טבריה וכיוצא בהן, פטור. המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צורכו, או דבר שאינו צריך בישול כלל -- פטור.
ד) אחד נתן את האור, ואחד נתן את העצים, ואחד נתן את הקדירה, ואחד נתן את המים, ואחד נתן את הבשר, ואחד נתן את התבלין, ובא אחד והגיס -- כולן חייבין משום מבשל: שכל העושה דבר מצורכי הבישול, הרי זה מבשל. אבל אם שפת אחד את הקדירה תחילה, ובא אחר ונתן את המים, ובא אחר ונתן את הבשר, ובא אחר ונתן את התבלין, ובא אחר ונתן את האור, ובא אחר ונתן עצים על האור, ובא אחר והגיס -- שניים האחרונים בלבד, חייבין משום מבשל.
ה) הניח בשר על גבי גחלים, אם נצלה בו כגרוגרת אפילו בשניים בשלושה מקומות -- חייב; לא נצלה בו כגרוגרת, אבל נתבשל כולו חצי בישול -- חייב. נתבשל חצי בישול מצד אחד, פטור -- עד שיהפוך בו, ויתבשל חצי בישול משני צדדין. שכח והדביק פת בתנור בשבת, ונזכר -- מותר לו לרדותה, קודם שתיאפה ויבוא לידי מלאכה.
ו) המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא, או המחמם את המתכת עד שתיעשה גחלת -- הרי זה תולדת מבשל. וכן הממסמס את הדונג, או את החלב, או את הזפת, והכופר, והגופרית, וכיוצא בהן -- הרי זה תולדת מבשל. וכן המבשל כלי אדמה עד שייעשו חרס, חייב משום מבשל. כללו של דבר, בין שריפה גוף קשה באש, או שהקשה גוף רך -- הרי זה חייב, משום מבשל.
ז) הגוזז צמר או שיער, בין מן הבהמה בין מן החיה, בין מן החי בין מן המת, אפילו מן השלח שלהן -- חייב. כמה שיעורו, כדי לטוות ממנו חוט שאורכו כרוחב הסיט כפול; וכמה רוחב הסיט, כדי למתוח מן בוהן של יד עד האצבע הראשונה, כשיפתח ביניהן בכל כוחו -- והוא קרוב לשני שלישי זרת. התולש כנף מן העוף, הרי זה תולדת גוזז. הטווה את הצמר מן החי, פטור -- שאין דרך גזיזה בכך, ואין דרך ניפוץ בכך, ואין דרך טווייה בכך.
ח) הנוטל ציפורניו, או שיערו, או שפמו, או זקנו -- הרי זה תולדת גוזז, וחייב: והוא, שייטול בכלי; אבל אם נטלן בידו, בין לו בין לאחר -- פטור. וכן החותך יבולת מגופו, בין ביד בין בכלי -- פטור, בין לו בין לאחר. ומותר לחתוך יבולת במקדש ביד, אבל לא בכלי; ואם הייתה יבשה -- חותכה אף בכלי, ועובד.
ט) הנוטל שיערו בכלי, כמה ייטול ויהיה חייב -- שתי שערות; ואם ליקט לבנות מתוך שחורות, אפילו אחת -- חייב.
י) צפורן שפירש רובה, וציצין של עור שפירשו רובן -- אם פירשו כלפי מעלה, ומצערות אותו, מותר ליטול אותן בידו, אבל לא בכלי; ואם נטלן בכלי, פטור. ואם אינן מצערות אותו, אפילו ביד אסור. ואם לא פירש רובן -- אפילו מצערות אותו, אסור לנוטלן בידו; ואם נטלן בכלי, חייב.
יא) [י] המלבן את הצמר, או את הפשתן, או את השני, וכן כל כיוצא בהן ממה שדרכו להתלבן -- חייב. וכמה שיעורו, כדי לטוות ממנו חוט אחד, אורכו כמלוא רוחב הסיט כפול, שהוא אורך ארבעה טפחים. [יא] המכבס בגדים -- הרי הוא תולדת המלבן, וחייב. והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו -- הרי זה מכבסו, וחייב: שהסחיטה מצורכי כיבוס היא, כמו שההגסה מצורכי הבישול. ואין סחיטה בשיער; והוא הדין לעור, שאין חייבין על סחיטתו.
יב) המנפץ את הצמר, או את הפשתן, או את השני, וכיוצא בהן -- חייב. וכמה שיעורו, כדי לטוות ממנו חוט אחד, אורכו ארבעה טפחים. והמנפץ את הגידים עד שייעשו כצמר, כדי לטוות אותן -- הרי זה תולדת מנפץ, וחייב.
יג) הצובע חוט שאורכו ארבעה טפחים, או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה -- חייב. ואין הצובע חייב, עד שיהיה צבע המתקיים; אבל צבע שאינו מתקיים כלל, כגון שהעביר סרק או ששר על גבי ברזל או נחושת וצבעו -- פטור: שהרי אתה מעבירו לשעתו, ואינו צובע כלום; וכל שאין מלאכתו מתקיימת בשבת, פטור.
יד) העושה עין הצבע -- הרי זה תולדת צובע, וחייב. כיצד, כגון שנתן קלקנתוס לתוך מי עפצה, שנעשה הכול שחור; או שנתן איסטיס לתוך מי כרכום, שנעשה הכול ירוק; וכן כל כיוצא בזה. וכמה שיעורו, כדי לצבוע בו חוט שאורכו ארבעה טפחים.
טו) הטווה אורך ארבעה טפחים מכל דבר הנטווה, חייב: אחד הטווה את הצמר, או את הפשתן, או את השיער, או את הנוצה, או את הגידין, וכן כל כיוצא בהן. העושה את הלבד -- הרי זה תולדת טווה, וחייב: והוא, שילבד דבר שאפשר לטוות ממנו אורך ארבעה טפחים בעובי בינוני.
טז) העושה שני בתי נירין, חייב. העושה נפה, או כברה, או סל, או סבכה, או שסרג מיטה בחבלים -- הרי זה תולדת עושה נירין; ומשיעשה שני בתים באחד מכל אלו, חייב. וכן כל העושה שני בתים בדבר שעושין אותו בתים בתים כגון אלו, חייב.
יז) דרך האורגין, שמותחין החוטין תחילה באורך היריעה וברוחבה; ושניים אוחזין זה מכאן וזה מכאן, ואחד שובט בשבט על החוטין ומתקן אותן זה בצד זה, עד שתיעשה כולה שתי בלא ערב. ומתיחת החוטין כדרך האורגין, היא הנסכת המסכה; וזה המותח, נקרא מסך. וכשכופלין אותה ומתחיל להכניס הערב בשתי, נקרא אורג.
יח) המסך חייב, והוא מלאכה מאבות מלאכות. והשובט על החוטין עד שייפרקו ויתקנם, הרי זה תולדת מסך. וכמה שיעורן, משיתקן רוחב שתי אצבעות. וכן האורג שני חוטין ברוחב שתי אצבעות, חייב. בין שארגן בתחילה, בין שהיה מקצת הבגד ארוג וארג על האריג -- שיעורו שני חוטין; ואם ארג חוט אחד, והשלים בו הבגד -- חייב. ארג בשפת היריעה, שני חוטין ברוחב שלושה בתי נירין -- חייב: הא למה זה דומה, לאורג צלצול קטן ברוחב שלושה בתי נירין.
יט) המדקדק את החוטין, ומפרידן בעת האריגה -- הרי זה תולדת אורג. וכן הקולע את הנימין, הרי זה תולדת אורג; ושיעורו, משיעשה קליעה באורך שתי אצבעות.
כ) הבוצע שני חוטין, חייב. ובוצע, הוא המפריד את האריג; בין שהוציא הערב מן השתי, או שהעביר השתי מעל הערב, הרי זה בוצע, וחייב -- והוא, שלא יהיה מקלקל, אלא יתכוון לתקן, כדרך שעושין אלו שמאחין את הבגדים הקלים ביותר: שבוצעין, ואחר כך מאחין, וחוזרין ואורגין חוטין שבצעו, עד שייעשו שני הקרעים אחד. והסותר את הקליעה לתקן, הרי זה תולדת בוצע; ושיעורו, כשיעור הבוצע.
הלכות שבת פרק י
א) הקושר קשר של קיימה, והוא מעשה אומן -- חייב: כגון קשר הגמלין, וקשר הספנין, וקשרי רצועות מנעל וסנדל שקושרין הרצענין בשעת עשייתן, וכן כל כיוצא בזה. אבל הקושר קשר של קיימה, ואינו מעשה אומן -- פטור; וקשר שאינו של קיימה, ואינו מעשה אומן -- מותר לקושרו לכתחילה.ב) כיצד, נפסקה לו רצועה וקשרה, נפסק החבל וקשרו, או שקשר חבל בדלי, או שקשר רסן בהמה -- הרי זה פטור; וכן כל כיוצא באלו הקשרים, שהן מעשה הדיוט וכל אדם קושר אותן לקיימה. וכל קשר שאינו של קיימה -- אם קשרו קשר אומן, הרי זה אסור.
ג) קושרת אישה מפתחי החלוק, אף על פי שיש לו שני פתחים; וחוטי סבכה, אף על פי שהוא רפוי; ורצועות מנעל וסנדל שקושרין אותן על הרגל, בשעת מלבוש; ונודות יין ושמן, אף על פי שיש לו שתי אוזניים; וקדירה של בשר, אף על פי שיכולה להוציא הבשר ולא תתיר הקשר. וקושרין דלי במשיחה, או באבנט, וכיוצא בו -- אבל לא בחבל. וקושרין לפני הבהמה או ברגלה, בשביל שלא תצא, אף על פי שיש לה שני אסרות. וחבל שהיה קשור בפרה, קושרו באיבוס; היה קשור באיבוס, קושרו בפרה. אבל לא יביא חבל מתוך ביתו, ויקשור בפרה ובאיבוס; ואם היה חבל גרדי שמותר לטלטלו, הרי זה מביא וקושר בפרה ובאיבוס. מפני שכל אלו הקשרים, מעשה הדיוט הן, ואינן של קיימה, אלא פעם קושר ופעם מתיר; ולפיכך מותר לקשור אותן, לכתחילה. חותלות של תמרים ושל גרוגרות -- מתיר, ומפקיע, וחותך, ונוטל ואוכל.
ד) כל שראוי למאכל בהמה, מותר לקשור אותו בשבת; לפיכך אם נפסקה רצועות סנדלו בכרמלית -- נוטל גמי לח הראוי למאכל בהמה, וכורך עליו וקושר הגמי. נשמטה לו רצועות מנעל וסנדל, או שנשמט רוב הרגל -- מותר להחזיר הרצועות למקומן, ובלבד שלא יקשור.
ה) העניבה מותרת, לפי שאינה מתחלפת בקשירה; לפכיך החבל שנפסק -- מקבץ שני קצותיו, וכורך עליו משיחה, ועונב עניבה.
ו) מותר לקשור קשר שאינו של קיימה, לדבר מצוה -- כגון שיקשור למדוד שיעור, משיעורי התורה. נימת כינור שנפסקה -- קושרין אותה במקדש, אבל לא במדינה; ולא יקשור נימה לכתחילה, אפילו במקדש.
ז) כל קשר שחייבין על קושרו, כך חייבין על היתרו; וכל קשר שהקושר אותו פטור, כך המתיר אותו פטור; וכל קשר שמותר לקושרו, כך מותר להתירו.
ח) הפותל חבלים מן ההוצין, ומן החלף, או מחוטי צמר, או מחוטי פשתן, או חוטי שיער, וכיוצא בהן -- הרי זה תולדת קושר, וחייב. ושיעורו, כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה -- שנמצאת מלאכתו מתקיימת. וכן המפריד את הפתיל -- הרי זה תולדת מתיר, וחייב: והוא, שלא יתכוון לקלקל בלבד. ושיעורו, כשיעור הפותל.
ט) התופר שתי תפירות, חייב -- והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן, כדי שתעמוד התפירה ולא תישמט; אבל אם תפר יתר על שתי תפירות, אף על פי שלא קשר -- חייב, שהרי מתקיימת התפירה. והמותח חוט של תפירה בשבת -- חייב, מפני שהוא מצורכי התפירה.
י) הקורע כדי לתפור שתי תפירות, על מנת לתפור שתי תפירות -- חייב; אבל הקורע להפסדה -- פטור, מפני שהוא מקלקל. הקורע בחמתו, או על מת שהוא חייב לקרוע עליו -- חייב: מפני שמיישב את דעתו בדבר זה, וינוח יצרו; והואיל וחמתו שוככת בדבר זה -- הרי הוא כמתקן, וחייב. והפותח בית הצוואר בשבת, חייב.
יא) המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים, וכיוצא בו -- הרי זה תולדת תופר, וחייב. וכן המפרק ניירות דבוקין או עורות דבוקין, ולא נתכוון לקלקל בלבד -- הרי זה תולדת קורע.
יב) הבונה כל שהוא, חייב. המשווה פני הקרקע בבית, כגון שהשפיל התל, או מילא גיא -- הרי זה בונה, וחייב. אחד נתן את האבן, ואחד נתן את הטיט -- הנותן את הטיט, חייב; ובנדבך העליון, אפילו העלה את האבן והניחה על גבי הטיט -- חייב, שהרי אין מניחין עליה טיט. והבונה על גבי כלים, פטור.
יג) העושה אוהל קבוע -- הרי זה תולדת בונה, וחייב. וכן העושה כלי אדמה, כגון תנור וחבית קודם שיישרפו -- הרי זה תולדת בונה, וחייב. וכן המגבן את הגבינה, הרי זה תולדת בונה; ואינו חייב, עד שיגבן כגרוגרת. המכניס יד הקורדום בתוך העין שלו, הרי זה תולדת בונה; וכן כל כיוצא בו. וכן כל התוקע עץ בעץ, בין שתקע במסמר, בין שתקע בעץ עצמו עד שנתאחד -- הרי זה תולדת בונה, וחייב.
יד) העושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולין, כדי שייכנס להם האור -- חייב משום בונה. המחזיר דלת של בור, ושל דות, ושל יציע -- חייב משום בונה.
טו) הסותר כל שהוא, חייב: והוא, שיסתור על מנת לבנות; אבל אם סתר דרך השחתה, פטור. הסותר אוהל קבוע, או שפירק עץ תקוע -- הרי זה תולדת סותר, וחייב: והוא, שיתכוון לתקן.
טז) המכה בפטיש הכיה אחת, חייב. וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה -- הרי זה תולדת מכה בפטיש, וחייב. כיצד, המנפח בכלי זכוכית, והצר בכלי צורה אפילו מקצת הצורה, והמגרד כל שהוא, והעושה נקב כל שהוא בין בעץ בין בבניין בין במתכת בין בכלים -- הרי זה תולדת מכה בפטיש, וחייב. וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא, אין חייבין על עשייתו.
יז) המפיס שחין בשבת, כדי להרחיב פי המכה, כדרך שהרופאין עושין, שהם מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה -- הרי זה חייב משום מכה בפטיש, שזו היא מלאכת הרופא; ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה, הרי זה מותר.
יח) המסתת את האבן כל שהוא, חייב משום מכה בפטיש; המצדד את האבן ביסוד הבניין, ותיקנה בידו והושיבה במקום הראוי לה -- חייב משום מכה בפטיש. הלוקח יבולת שעל הבגדים בידו, כגון אלו היבולות שבכלי צמר -- חייב משום מכה בפטיש: והוא, שיקפיד עליהן; אבל אם הסירן דרך עסק, הרי זה פטור. המנער טלית חדשה שחורה, כדי לנאותה ולהסיר הציהוב הלבן הנתלה בהן, כדרך שהאומנין עושין -- חייב חטאת; ואם אינו מקפיד, מותר.
יט) הצד דבר שדרך מינו לצוד אותו -- חייב, כגון חיה ועופות ודגים: והוא שיצוד אותן, למקום שאינו מחוסר צידה. כיצד, כגון שרדף אחר צבי עד שהכניסו לבית או לגינה או לחצר, ונעל עליו; או שהפריח את העוף עד שהכניסו למגדל, ונעל עליו; או ששלה דג מן הים, בתוך ספל של מים: הרי זה חייב. אבל אם הפריח ציפור לבית, ונעל עליו; או שהבריח דג ועקרו מן הים, לבריכה של מים; או שרדף אחר צבי עד שנכנס לטרקלין רחב, ונעל עליו: הרי זה פטור, שאין זו צידה גמורה -- שאם יבוא לקחתו, צריך לרדוף אחריו, ולצוד אותו משם. לפיכך הצד ארי, אינו חייב עד שיכניסנו לכיפה שלו שהוא נאסר בה.
כ) כל מקום שאם ירוץ בו, יגיע לחיה בשחייה אחת, או שהיו הכתלים קרובין זה לזה, עד שייפול צל שניהן לאמצע כאחד -- הרי זה מקום קטן, ואם הבריח הצבי וכיוצא בו לתוכו, חייב; ומקום שהוא גדול מזה, המבריח חיה לתוכו פטור.
כא) אחד שמונה שרצים האמורין בתורה, ואחד שאר שקצים ורמשים שיש למינם צידה, הצד אחד מכולן, בין לצורך בין שלא לצורך אלא לשחק בהן -- חייב, הואיל ונתכוון לצוד וצד: שמלאכה שאינה צריכה לגופה, חייב עליה. הצד את הישן, ואת הסומה -- חייב.
כב) המשלח כלבים כדי שיצודו צביים וארנבים וכיוצא בהן, וברח הצבי מפני הכלב, והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו, עד שהגיע הכלב ותפש -- הרי זה תולדת הצד, וחייב. וכן העושה כדרך הזו, בעופות.
כג) צבי שנכנס לבית, ונעל אחד בפניו -- חייב. נעלוהו שניים -- פטורין; אם אין אחד יכול לנעול, ונעלוהו שניים -- חייבין. ישב אחד על הפתח, לא מילאהו, וישב השני, ומילאהו -- השני חייב; ישב הראשון ומילאהו, ובא השני וישב בצידו -- אף על פי שעמד הראשון והלך לו, הראשון חייב; והשני לא עשה כלום, ומותר לו לישב במקומו עד הערב וליקח הצבי. למה זה דומה, לנועל ביתו לשומרו, ונמצא צבי שמור בתוכו, שלא עשה כלום. נכנסה לו ציפור תחת כנפיו -- יושב ומשמרה עד שתחשך, ומותר.
כד) הצד צבי זקן, או חיגר, או חולה, או קטן -- פטור. המפרק בהמה חיה ועוף מן המצודה, פטור. הצד חיה ועוף שברשותו, כגון אווזין ותרנגולין ויוני עלייה -- פטור. הצד דבר שאין במינו צידה, כגון חגבים חזיזין צורעין ויתושין ופרעושין וכיוצא באלו -- הרי זה פטור.
כה) רמשים המזיקין, כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן, אף על פי שאינן ממיתין, הואיל ונושכין -- מותר לצוד אותן בשבת: והוא, שיתכוון להינצל מנשיכתן. כיצד הוא עושה, כופה עליהן כלי, או מקיף עליהן, או קושרן -- כדי שלא יזיקו.
הלכות שבת פרק יא
א) השוחט, חייב. ולא שוחט בלבד, אלא כל הנוטל נשמה לאחד מכל מיני חיה ובהמה ועוף ודג ושרץ, בין בשחיטה בין בנחירה או בהכיה -- חייב. החונק את החי עד שימות, הרי זה תולדת שוחט; לפיכך אם העלה דג מספל של מים, והניחו עד שמת -- חייב משום חונק; ולא עד שימות, אלא כיון שיבש בו כסלע בין סנפיריו -- חייב: שעדיין אינו יכול לחיות. הושיט ידו למעי הבהמה, ודילדל עובר שבמעיה -- חייב.ב) רמשים שהן פרין ורבין מזכר ונקבה, או נהווין מן העפר כמו הפרעושין -- ההורג אותן, חייב כהורג בהמה וחיה; אבל רמשים שהוויתן מן הגללים, ומן הפירות שהבאישו, וכיוצא בהן, כגון תולעים של בשר, ותולעים שבתוך הקטנייות -- ההורגן, פטור.
ג) המפלה כליו בשבת -- מולל את הכינים, וזורקן; ומותר להרוג את הכינים בשבת, מפני שהן מן הזיעה.
ד) חיה ורמש שהם נושכין וממיתין ודאי, כגון זבוב שבמצריים, וצרעה שבנינווה, ועקרב שבחדיב, ונחש שבארץ ישראל, וכלב שוטה בכל מקום -- מותר להורגן בשבת, כשייראו. שאר כל המזיקין -- אם היו רצין אחריו, מותר להורגן; ואם היו יושבין במקומן או בורחין מלפניו, אסור להורגן; ואם דרסן לפי תומו בשעת הילוכו, והרגן -- מותר.
ה) המפשיט מן העור כדי לעשות קמיע, חייב. וכן המעבד מן העור כדי לעשות קמיע, חייב. ואחד המעבד, ואחד המולח -- שהמליחה, מין עיבוד הוא. ואין עיבוד באוכלין. וכן המוחק מן העור כדי לעשות קמיע, חייב. ואיזה הוא מוחק, זה המעביר שיער או הצמר מעל העור אחר מיתה, עד שיחליק פני העור.
ו) המפרק דוכסוסטוס מעל הקלף -- הרי זה תולדת מפשיט, וחייב. הדורס על העור ברגלו עד שיתקשה, או המרככו בידו ומושכו ומשווה אותו כדרך שהרצענין עושין -- הרי זה תולדת מעבד, וחייב. המורט נוצה מן האברה -- הרי זה תולדת מוחק, וחייב. וכן הממרח רטייה כל שהוא, או שעווה, או זפת, וכיוצא בהן מדברים המתמרחין, עד שיחליק פנים -- חייב משום מוחק. וכן השף בידו על העור המתוח בין העמודים, חייב משום מוחק.
ז) המחתך מן העור כדי לעשות קמיע, חייב: והוא שיתכוון למידת אורכו ומידת רוחבו, ויחתוך בכוונה -- הוא שהיא מלאכה; אבל אם חתך דרך הפסד, או בלא כוונה למידתו, אלא כמתעסק, או כמשחק -- הרי זה פטור. הקומט את הכנף -- הרי זה תולדת מחתך, וחייב. וכן המגרד ראשי כלונסות של ארז, חייב משום מחתך. וכן כל חתיכה שיחתוך חרש עץ מן העצים, או חרש מתכת מן המתכות -- חייב משום מחתך. הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקטמו לחצות בו שיניו, או לפתוח בו את הדלת -- חייב.
ח) כל דבר שהוא ראוי למאכל בהמה, כגון תבן, ועשבים לחים, והוצין, וכיוצא בהן -- מותר לקטום אותן בשבת, מפני שאין בהן תיקון כלים. ומותר לקטום עצי בשמים להריח בהן, ואף על פי שהן קשים ויבשין; ומפשח מהן כל מה שירצה, בין שפישח עץ גדול, בין שפישח עץ קטן.
ט) הכותב שתי אותות, חייב. והמוחק כתב על מנת לכתוב במקום המחק שתי אותות, חייב. הכותב אות אחת גדולה כשתיים, פטור; מחק אות אחת גדולה, ויש במקומה כדי לכתוב שתיים -- חייב. כתב אות אחת והשלים בה את הספר, חייב. הכותב על מנת לקלקל העור, חייב -- שאין חיובו על מקום הכתב, אלא על הכתב; אבל המוחק על מנת לקלקל, פטור. נפלה דיו על גבי ספר, ומחק אותה, נפלה שעווה על גבי הפנקס, ומחק אותה -- אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותות, חייב.
י) הכותב אות כפולה פעמיים, והוא שם אחד כמו רר תת גג -- חייב. והכותב בכל כתב ובכל לשון -- חייב, ואפילו משני סמיונות. [יא] הכותב אות אחת סמוך לכתב, או כתב על גבי כתב, והמתכוון לכתוב חית וכתב שני זינין, וכן כיוצא בזה בשאר אותייות, הכותב אות אחת בארץ ואות אחת בקורה שהרי אין נהגין זה עם זה, או שכתב שתי אותייות בשני דפי פנקס ואינן נהגין זה עם זה -- פטור; כתבן בשני כותלי זוויית, או בשני דפי פנקס, והן נהגין זה עם זה -- חייב.
יא) [יב] לקח גוויל וכיוצא בו, וכתב עליו אות אחת במדינה זו, והלך באותו היום, וכתב אות שנייה במדינה אחרת במגילה אחרת -- חייב: שבזמן שמקרבם, נהגין זה עם זה, ואינן מחוסרין מעשה, לקריבתן.
יב) [יג] הכותב אות אחת, אף על פי שקורין ממנה תיבה שלמה -- פטור. כיצד, כגון שכתב מם, והכול קורין אותה מעשר, או שכתבה במקום מניין, שהרי היא כמי שכתב ארבעים -- הרי זה פטור. המגיה אות אחת, ועשה אותה שתיים, כגון שחלק גג החית, ונעשית שני זינין -- חייב. וכן כל כיוצא בזה.
יג) [יד] הכותב בשמאלו, או לאחר ידו, ברגלו, בפיו, ובמרפקו -- פטור. איטר שכתב בימינו, שהיא לו כשמאל כל אדם -- פטור; ואם כתב בשמאלו, חייב. והשולט בשתי ידיו בשווה, וכתב בין בימינו בין בשמאלו -- חייב. קטן אוחז בקולמוס, וגדול אוחז בידו וכתב -- חייב; גדול אוחז בקולמוס, וקטן אוחז בידו וכתב -- פטור.
יד) [טו] אין הכותב חייב -- עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד, כגון דיו, ושחור, וסקרה, וקומוס וקלקנתוס, וכיוצא בהן; ויכתוב על דבר שמתקיים הכתב עליו, כגון עור, וקלף, ונייר, ועץ, וכיוצא בהן. אבל הכותב בדבר שאין רישומו עומד, כגון משקין ומי פירות, או שכתב בדיו וכיוצא בו על עלי ירקות, ועל כל דבר שאינו עומד -- פטור. אינו חייב -- עד שיכתוב בדבר העומד, על דבר העומד; וכן אין המוחק חייב -- עד שימחוק כתב העומד, מעל דבר העומד.
טו) [טז] הכותב על בשרו -- חייב, מפני שהוא עור: אף על פי שחמימות בשרו מעברת הכתב לאחר זמן, הרי זה דומה לכתב שנמחק. אבל המשרט על בשרו צורת כתב, פטור. הקורע על העור כתבנית כתב, חייב משום כותב; הרושם על העור כתבנית כתב, פטור.
טז) המעביר דיו על גבי סקרה, חייב שתיים -- אחת משום כותב, ואחת משום מוחק. העביר דיו על גבי דיו, וסקרה על גבי סקרה, או סקרה על גבי דיו -- פטור.
יז) רושם, תולדת כותב הוא. כיצד, הרושם רשמין וצורות בכוחל ובששר וכיוצא בהן, כדרך שהציירין רושמין -- הרי זה חייב משום כותב; וכן המוחק את הרשום לתקן -- הרי זה תולדת מוחק, וחייב.
יח) המשרטט כדי לכתוב שתי אותות תחת אותו שרטוט, חייב. חרשי העצים שמעבירין חוט של סקרה על גבי הקורה, כדי שינסור בשווה -- הרי זה תולדת משרטט; וכן הגבלים שעושין כן באבנים, כדי שיפצל האבן בשווה. ואחד המשרטט בצבע, או בלא צבע -- הרי זה חייב.
Current 613 Commandments PDA | Moshiach General Books | About Children's Corner |