Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות מעשה הקרבנות פרק יט

א) אין המעלה בחוץ חייב, עד שיעלה לראש המזבח שייעשה בחוץ; אבל אם העלה על הסלע, או על האבן -- פטור: שאין קרוי קרבן אלא על המזבח, ואף על פי שהוא בחוץ -- שנאמר "ויבן נוח מזבח" (בראשית ח,כ). ואינו חייב עד שיעלה לה', שנאמר "לעשות אותו, לה'" (ויקרא יז,ט).

ב) אינו חייב אלא על העלית דבר הראוי לאישים או למזבח, כגון העולה -- שנאמר "אשר יעלה עולה" (ויקרא יז,ח): מה עולה, שראויה לאישים -- אף כל שראוי לאישים, הוא שחייבין על העליתו בחוץ.

ג) מכאן אמרו חכמים, הזורק את הדם, או המקטיר אברי עולה, או אימורין, או קומץ, או לבונה, או קטורת, או מנחת כוהנים, או מנחת נסכים, או המנסך שלושה לוגין יין, או שלושת לוגין מים, בחוץ -- חייב, שנאמר "לא יביאנו, לעשות אותו" (ויקרא יז,ט): כל המתקבל בפנים, חייבין עליו בחוץ.

ד) אבל הזורק שיירי הדם בחוץ, אפילו שיירי דמים הפנימיים -- פטור: שזריקת שיירי הדם -- שיירי מצוה הם, ואינן מעכבין. וכן המנסך יין או מים פחות משלושה לוגין בחוץ -- פטור, בין בשאר ימות השנה בין בחג: הואיל וחסר השיעור, הרי אינן ראויין להתקבל בפנים.

ה) וכן המעלה מבשר חטאת, מבשר אשם, מבשר שלמים, בין של יחיד בין של ציבור, משיירי מנחות, משתי הלחם, מלחם הפנים, בחוץ -- פטור: שכל אלו ראויין לאכילה, לא לאישים.

ו) [ה] המעלה את הבהמה כולה בחוץ -- חייב מפני האימורין, ואף על פי שלא הפרישן: אין בשר הזבח חוצץ, וכאילו הקטיר האימורים בפני עצמן. אבל המעלה מנחה שלא נקמצה, פטור -- שאין הקומץ ברור ומובדל; קמצה, וחזר קומצה לתוכה, והקריב כולה בחוץ -- חייב.

ז) [ו] היוצק, והבולל, והפותת, והמולח, והמניף, והמגיש, והמסדר את השולחן, והמטיב את הנרות, והקומץ, והמקבל דמים, בחוץ -- פטור: לפי שכל אחד מאלו אינו גמר עבודה, ונאמר "אשר יעלה עולה" (ויקרא יז,ח). מה העליה, שהיא גמר עבודה -- אף כל שהוא גמר עבודה, חייבין עליו.

ח) [ז] פרה אדומה ששרפה חוץ ממקום שריפתה, וכן שעיר המשתלח שהקריבו בחוץ אחר שהתוודה עליו -- פטור, שנאמר "ואל פתח אוהל מועד, לא יביאנו" (ויקרא יז,ט): כל שאינו ראוי לבוא אל פתח אוהל מועד, אין חייבין עליו.

ט) אבל קודשים פסולין, שהיה פסולן בקודש -- אם העלה מהן בחוץ, חייב. כיצד, כגון הלן, והיוצא, והטמא, ושנפסל במחשבת העובד -- שכולן נשרפין, כמו שיתבאר בהלכות פסולי המוקדשין -- אם עבר והעלה מהן בחוץ, חייב: שנאמר "לעשות אותו, לה'" (ויקרא יז,ט) -- כל הנעשה לה' חייבין עליו, ואלו נעשו לה'.

י) [ח] כל דבר שחייבין על העליתו בחוץ -- כיון שהעלה ממנו בחוץ, חייב: בין שהעלה בפנים תחילה, ושייר ממנו כזית והעלהו בחוץ, בין שהניח הכול בפנים, ולקח ממנו כזית והעלהו בחוץ. אבל אם חסר אותו דבר הקרב כל שהוא בפנים, והעלה שאריתו בחוץ -- פטור.

יא) [ט] כיצד, הקומץ או הלבונה, והאימורין, והעולה, והמנחה הנשרפת, והנסכים, שחסרו מקצתם בפנים, והקריב שאריתן בחוץ -- פטור: שהרי נאמר "לעשות אותו" (ויקרא יז,ט) -- על השלם הוא חייב, ואינו חייב על החסר. הוציאו שלם, וחסר בחוץ, והעלהו -- הרי זה ספק, לפיכך אינו לוקה.

יב) [י] העלה אבר שאין בו כזית בשר, והיה העצם משלימו לכזית -- חייב, מפני שהוא מחובר; היה מלח משלימו לכזית -- הרי זה ספק, לפיכך אינו לוקה. ועולה ואימוריה, מצטרפין לכזית.

יג) [יא] העלה, וחזר והעלה -- חייב על כל אבר ואבר. זרק, והעלה האברים -- חייב שתיים: שהרי חלק הכתוב בין מעלה לעושה -- שהרי נאמר "אשר יעלה עולה" (ויקרא יז,ח), ונאמר "לעשות אותו" (ויקרא יז,ט). העלה אבר חסר, פטור -- שנאמר "לעשות אותו", על השלם הוא חייב.

יד) [יב] שניים שאחזו באבר, והעלוהו בחוץ -- חייבין, שנאמר "איש איש... אשר יעלה עולה" (ויקרא יז,ח): אפילו איש ואיש שהעלו, חייבין.

טו) [יג] הזורק מקצת מתנות בחוץ, חייב. המקבל דם חטאת בכוס אחד, נתן ממנו בחוץ, וחזר ונתן בפנים -- חייב על הניתן בחוץ, שהרי כולו ראוי ליקרב בפנים; ואם נתן ממנו בפנים, וחזר ונתן בחוץ -- פטור, מפני שהן שיירים. אבל אם קיבל בשני כוסות, בין שנתן שניהן בחוץ, או אחד בחוץ ואחד בפנים, או אחד בפנים ואחד בחוץ -- הרי זה חייב.

טז) [יד] הקומץ והלבונה של מנחה, שהקריב אחד מהן בחוץ, או הקריב אחד בפנים והשני בחוץ -- חייב; וכן שני בזיכי לבונה של לחם הפנים, שהקריב אחד מהן בחוץ, או אחד בפנים ואחד בחוץ -- חייב.

יז) [טו] מי ששחט קודשים בזמן הזה, והעלם חוץ לעזרה -- חייב: מפני שהוא ראוי ליקרב בפנים -- שהרי מותר להקריב, אף על פי שאין שם בית, שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, כמו שביארנו.

יח) [טז] השוחט קודשי גויים בחוץ, חייב; וכן המעלה אותן בחוץ. והגויים מותרין להקריב עולות לה', בכל מקום -- והוא, שיקריבו בבמה שיבנו. ואסור לסייען, ולעשות שליחותן -- שהרי נאסר עלינו להקריב בחוץ; ומותר להורות להם, וללמדם היאך יקריבו לשם האל ברוך הוא.

---

הלכות תמידין ומוספין

הלכות תמידין ומוספין. יש בכללן תשע עשרה מצוות -- שמונה עשרה מצוות עשה, ואחת מצות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) להקריב שני כבשים בכל יום עולות; (ב) להדליק אש על המזבח בכל יום; (ג) שלא לכבותה; (ד) להרים את הדשן בכל יום; (ה) להקטיר קטורת בכל יום; (ו) להדליק נרות בכל יום; (ז) שיקריב כוהן גדול מנחה בכל יום, והיא הנקראת חביתין; (ח) להוסיף שני כבשים עולות בשבת; (ט) לעשות לחם הפנים; (י) מוסף ראשי חודשים; (יא) מוסף הפסח; (יב) להקריב עומר התנופה; (יג) לספור כל איש ואיש שבעה שבועות מיום הקרבת העומר; (יד) מוסף עצרת; (טו) להביא שתי הלחם עם הקרבנות הבאות בגלל הלחם ביום עצרת; (טז) מוסף ראש השנה; (יז) מוסף יום צום; (יח) מוסף החג; (יט) מוסף שמיני עצרת. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.

---

הלכות תמידין ומוספין פרק א

א) מצות עשה להקריב שני כבשים עולות בכל יום, והן הנקראין תמידין -- אחד בבוקר ואחד בין הערביים, שנאמר "שניים ליום, עולה תמיד" (במדבר כח,ג). [ב] ואימתיי זמן שחיטתן, של בוקר, שוחטין אותו קודם שתעלה החמה, משיאיר פני כל המזרח; ופעם אחת דחקה שעה את הציבור בבית שני, והקריבו תמיד של שחר בארבע שעות ביום.

ב) [ג] תמיד של בין הערביים, שוחטין אותו משיאריך הצל ויוכר לכול שהאריך, והוא משש ומחצה ומעלה, עד סוף היום; ולא היו שוחטין אותו בכל יום אלא בשמונה שעות ומחצה, וקרב בתשע ומחצה.

ג) ולמה מאחרין אותו שתי שעות אחר תחילת זמן שחיטתו, מפני הקרבנות של יחיד או של ציבור -- לפי שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר, ולא שוחטין קרבן אחר תמיד של בין הערביים: חוץ מקרבן פסח לבדו, שאי אפשר שיקריבו כל ישראל פסחיהן בשתי שעות.

ד) אין שוחטין את הפסח, אלא אחר תמיד של בין הערביים; וכן מחוסרי כיפורים מקריבין כפרתן אחר תמיד של בין הערביים, ביום ארבעה עשר -- כדי שיהיו טהורין לאכול פסחיהן לערב.

ה) ערב פסחים, בין בחול בין בשבת, היה התמיד נשחט בשבע ומחצה, וקרב בשמונה ומחצה -- כדי שיהיה להן פנאי לשחוט פסחיהן; ואם חל ערב פסח להיות ערב שבת, היו שוחטין אותו בשש ומחצה בתחילת זמנו, וקרב בשבע ומחצה -- כדי שיהיה להן ריוח לצלות קודם שייכנס שבת.

ו) אף על פי שאין שוחטין אחר תמיד של בין הערביים, מקטירין כל דבר הראוי להקטרה כל היום; ומקטירין אברי עולות והאימורין, עד חצי הלילה כמו שביארנו במעשה הקרבנות. ואברין ואימורין שלא נתאכלו, בין מן התמיד בין משאר הקרבנות -- מהפכין בהן כל הלילה עד הבוקר, שנאמר "על מוקדה על המזבח כל הלילה, עד הבוקר" (ויקרא ו,ב).

ז) אברים של תמיד דוחין את הטומאה, ואינן דוחין את השבת, אלא בערב שבת בלבד, מקטירין אברי תמיד של ערב שבת: שהתמיד -- תחילתו דוחה שבת, וסופו אינו דוחה.

ח) חלבי שבת -- קרבין בלילי יום טוב, אם חל יום טוב להיות במוצאי שבת; אבל אין קרבין בלילי יום הכיפורים, שנאמר "עולת שבת, בשבתו" (במדבר כח,י): ולא בשבת אחרת, ולא עולת חול ביום טוב. [ח] ארבעה עשר שחל להיות בשבת -- מקטירין חלבי הפסחים בלילי יום טוב, מפני שהן כחלבי שבת.

ט) אין פוחתין משישה טלאים המבוקרין, בלשכת הטלאים שבמקדש; ויהיו מוכנים קודם יום הקרבה, בארבעה ימים. ואף על פי שהיו מבקרין אותו מתחילה, לא היו שוחטין את התמיד, עד שמבקרין אותו שנייה קודם שחיטה, לאור האבוקות; ומשקין אותו מים בכוס של זהב, כדי שיהיה נוח להיפשט.

י) כמעשה תמיד של שחר, כך מעשה תמיד של בין הערביים; והכול כמעשה העולה שכתבנו במעשה הקרבנות. ולא היו כופתין את הטלה, שלא יחקו את המינין, אלא אוחזין ידיו ורגליו, בידיהם; וכך הייתה עקידתו, ראשו לדרום ופניו למערב.

יא) תמיד של שחר -- היה נשחט על קרן צפונית מערבית של בית המטבחיים, על טבעת שנייה; ושל בין הערביים -- על קרן צפונית מזרחית ממנה, על טבעת שנייה: כדי שיהיה כנגד השמש; דברי קבלה הן, שיהיו נשחטין כנגד השמש.

יב) טעו או שגגו, אפילו הזידו, ולא הקריבו תמיד של שחר -- יקריבו תמיד של בין הערביים. במה דברים אמורים, בשנתחנך המזבח. אבל היה מזבח חדש, שעדיין לא קרב עליו כלום -- לא יקריבו עליו תחילה בין הערביים: שאין מחנכין מזבח העולה, אלא בתמיד של שחר.

---

הלכות תמידין ומוספין פרק ב

א) מצות עשה להיות אש יקודה תמיד על המזבח, שנאמר "אש, תמיד תוקד על המזבח" (ויקרא ו,ו); אף על פי שהאש ירדה מן השמיים, מצוה להביא מן ההדיוט -- שנאמר "ונתנו בני אהרון הכוהנים אש, על המזבח" (ראה ויקרא א,ז).

ב) בבוקר עורכין עצים, ועושין בראש המזבח מערכה גדולה של אש -- שנאמר "וביער עליה הכוהן עצים, בבוקר בבוקר" (ויקרא ו,ה); וכן מצוה לעלות בשני גזרין של עץ עם תמיד של שחר, יתר על עצי המערכה -- שנאמר "וביער עליה הכוהן עצים בבוקר". וכן מוסיפין שני גזרין עם תמיד של בין הערביים, שנאמר "וערכו עצים, על האש" (ויקרא א,ז) -- מפי השמועה למדו, שבתמיד של בין הערביים הכתוב מדבר.

ג) שני גזרין של בין הערביים -- מעלין אותן שני כוהנים, כל אחד ואחד בעץ יחידי בידו, שנאמר "וערכו" (ויקרא א,ז), הרי כאן שניים; אבל של שחר, בכוהן אחד.

ד) שלוש מערכות של אש, עושין בראש המזבח בכל יום: ראשונה -- מערכה גדולה, שעליה מקריבין התמיד עם שאר הקרבנות; ומערכה שנייה בצידה -- קטנה, שממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטורת בכל יום; ומערכה שלישית -- אין עליה כלום אלא לקיום מצות האש, שנאמר "אש, תמיד תוקד" (ויקרא ו,ו).

ה) מפי השמועה למדו שזה שנאמר "על מוקדה על המזבח" (ויקרא ו,ב), זו מערכה גדולה; "ואש המזבח, תוקד בו" (שם), זו מערכה שנייה של קטורת; "והאש על המזבח" (ויקרא ו,ה), זו מערכה שלישית של קיום האש. אבל אברים ופדרים שלא נתאכלו מבערב, נותנין אותן בצידי מערכה גדולה.

ו) המכבה אש המזבח -- לוקה, שנאמר "לא תכבה" (ויקרא ו,ו); אפילו גחלת אחת, ואפילו הורידה מעל המזבח וכיבה -- לוקה. אבל אש מחתה, ואש מנורה שהכינה במזבח להדליק ממנה -- אף על פי שכיבה אותן בראש המזבח, פטור: שהרי ניתקה למצוה אחרת, ואין אני קורא בהן אש המזבח.

ז) כשמסדר עצי מערכה גדולה, מסדר אותה במזרח המזבח, ויהיה מראהא, שהתחיל לסדר מן המזרח; וריוח היה בין הגזרין. וראשי הגזרין הפנימיין, היו נוגעין בדשן שבאמצע המזבח; והוא הנקרא תפוח.

ח) ואחר שמסדר מערכה גדולה, חוזר ובורר עצי תאנה יפים; ומסדר מערכה שנייה של קטורת מכנגד קרן מערבית דרומית, משוכה מן הקרן כלפי צפון ארבע אמות, ובה, כמו חמש סאין גחלים. ובשבת עושין בה כמו שמונה סאין גחלים, מפני שעליה מקטירין בכל שבת שני בזיכי לבונה של לחם הפנים.

ט) מערכה שלישית של קיום האש -- עושה אותה בכל מקום שירצה מן המזבח, ומצית בה את האש; ולא יצית האש למטה, ויעלה אותה למזבח, אלא במזבח עצמו מציתין, שנאמר "ואש המזבח, תוקד בו" (ויקרא ו,ב) -- מכאן להצתה, שלא תהיה אלא בראשו של מזבח.

י) הרמת הדשן מעל המזבח בכל יום -- מצות עשה, שנאמר "והרים את הדשן" (ויקרא ו,ג); והיא עבודה מעבודות כהונה. ובגדי כהונה שתורם בהן הדשן -- יהיו פחותין מן הבגדים שמשמש בהן בשאר עבודות, שנאמר "ופשט את בגדיו, ולבש בגדים אחרים... והרים את הדשן" (ראה ויקרא ו,ג-ד): אינו אומר אחרים שיהיו בגדי חול, אלא שיהיו פחותין מן הראשונים, לפי שאינו דרך ארץ שימזוג כוס לרבו, בבגדים שבישל בהם קדירה לרבו.

יא) אימתיי תורמין הדשן -- בכל יום, משיעלה עמוד השחר; וברגלים, משליש אחרון של לילה; וביום הכיפורים, מחצי הלילה.

יב) כיצד תורמין, מי שזכה לתרום, טובל ולובש בגדי הרמה, ומקדש ידיו ורגליו; ואומרין לו היזהר שמא תיגע בכלי, עד שתקדש ידיך ורגליך. ואחר כך לוקח המחתה, ושל כסף הייתה; והיא הייתה נתונה במקצוע בין כבש למזבח, במערבו של כבש. ונוטל את המחתה, ועולה לראש המזבח; ומפנה את הגחלים, הילך והילך, וחותה מן הגחלים שנתעכלו בלב האש, ויורד למטה לארץ.

יג) והופך פניו לצפון, ומהלך בארץ למזבח הכבש כמו עשר אמות כלפי הצפון; וצובר את הגחלים שחתה על גבי הרצפה רחוק מן הכבש שלושה טפחים, במקום שנותנין מוראות העוף, ודישון המזבח הפנימי והמנורה. וחתייה זו שחותה במחתה, ומוריד לרצפה אצל המזבח -- היא המצוה של כל יום.

יד) [יג] אחר שירד זה שתרם, רצין הכוהנים ומקדשין ידיהן ורגליהן במהרה, ונוטלין את המגרפות ואת הצינורות, ועולין לראש המזבח; וכל אברי העולות ואימורי הקרבנות שלא נתאכלו כל הלילה, מחזירין אותן לצדדי המזבח. אם אין הצדדין מחזיקין, סודרים אותם בכבש כנגד הסובב.

טו) ואחר כך גורפין את הדשן במגרפות מכל צדדי המזבח, ומעלין אותו ערימה על גבי התפוח, וגורפין אותה הערימה בפסכתר, והוא כלי גדול שמחזיק לתך; ומורידין אותו למטה. וברגלים לא היו מורידין אותו, אלא מניחין הערימה גבוהה באמצע המזבח -- מפני שהוא נואי למזבח.

טז) [יד] כל מי שירצה מן הכוהנים -- ממלא מן הדשן שהורידו למטה, ומוציא חוץ לעיר לשפך הדשן; ואין להוצאת הדשן לחוץ פיוס, אלא כל הרוצה. ומעולם לא נתעצל כוהן, מלהוציא את הדשן. [טו] ואף על פי שאין הוצאתו לחוץ עבודה, אין בעלי מומין מוציאין אותו.

יז) וכשמוציאין אותו חוץ לעיר, מניחין אותו במקום שאין הרוחות מנשבות בו בחוזקה, ולא זרמים גורפין אותו; ולא יפזרנו שם -- שנאמר "ושמו" (ויקרא ו,ג), שיניחנו בנחת. ואסור ליהנות בו.