Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות תמידין ומוספין פרק ט

א) באחד בתשרי מקריבין מוסף היום -- פר, ואיל, ושבעה כבשים, הכול עולות; ושעיר, חטאת הנאכלת. וזה מוסף היום, יתר על מוסף ראש חודש הקרב בכל ראש החודש; לפיכך אם חל להיות בשבת, היו שם שלושה מוספין -- מוסף שבת, ומוסף ראש החודש, ומוסף היום.

ב) וכיצד סידור הקרבתן -- מוסף שבת תחילה, ואחריו מוסף ראש החודש, ואחריו מוסף יום טוב: שכל התדיר מחברו, קודם את חברו. וכן כל המקודש מחברו, קודם את חברו; היה לפניו תדיר ומקודש, יקדים איזה מהן שירצה.

ג) עבר או שכח, ושחט את שאינו תדיר או הפחות בקדושה תחילה -- מקריבו, ואחר כך שוחט את התדיר או את המקודש. [ד] אם נשחטו שניהן כאחד -- יהיה זה ממרס בדם, עד שייזרק דם התדיר או דם המקודש.

ד) [ה] דם החטאת קודם לדם העולה, מפני שדם החטאת מכפר; אברי עולה קודמין לאימורי חטאת, מפני שהעולה כולה לאישים. דם חטאת ואברי עולה, איזה שירצה יקדים; וכן דם עולה ואימורי חטאת, או דם עולה ודם אשם -- איזה שירצה יקדים.

ה) [ו] חטאת קודמת לעולה; אפילו חטאת העוף, קודמת לעולת בהמה: שנאמר "והקריב את אשר לחטאת, ראשונה" (ויקרא ה,ח) -- בניין אב לכל חטאות, שיהיו קודמות לעולה הבאה עימה. וכן בשעת הפרשה -- מפריש החטאת תחילה, ואחר כך העולה.

ו) [ז] בקרבנות החג, אינו כן; אלא קרבין על סדר הכתוב, שנאמר "כמשפטם" (במדבר כט,ו; במדבר כט,לג). כיצד, בתחילה פרים, ואחריהם אילים, ואחריהם כבשים, ואחריהם שעירים -- אף על פי שהשעירים חטאת, וכל אלו שקדמו אותן עולות.

ז) וכן בשגגת ציבור בעבודה זרה, שהן מביאין פר עולה ושעיר חטאת -- הפר קודם, שנאמר בו "כמשפט" (במדבר טו,כד). ופר כוהן משיח קודם לפר העלם דבר של ציבור, ופר העלם קודם לפר עבודה זרה; ופר עבודה זרה קודם לשעיר שלה, אף על פי שהפר עולה והשעיר חטאת: שכך הוא סדר הכתוב בתורה.

ח) שעיר עבודה זרה קודם לשעיר נשיא, שהנשיא יחיד; ושעיר נשיא קודם לשעירת יחיד. ושעירת יחיד קודמת לכבשה, אף על פי ששניהן חטאת -- שהשעירה ראויה לבוא על כל הכרתות שמביאין עליהן חטאת, והכבשה אינה באה על שגגת עבודה זרה. [ח] אפילו חטאת העוף של יולדת, קודמת לכבשה.

ט) חטאת קודמת לאשם, מפני שדמה ניתן על ארבע קרנות ועל היסוד; וכל חטאות שבתורה קודמין לכל האשמות -- חוץ מאשם מצורע, מפני שהוא בא על ידי הכשר.

י) האשם קודם לתודה ולאיל נזיר, מפני שהוא קודשי קודשים; תודה ואיל נזיר קודמין לשלמים, מפני שהן נאכלין ליום אחד וטעונין לחם; והתודה קודמת לאיל נזיר, מפני שיש בה ארבעה מיני מנחות.

יא) שלמים קודמין לבכור -- מפני שהן טעונין מתן שתיים שהן בארבע, וטעונין סמיכה ותנופה ונסכים; והבכור קודם למעשר בהמה -- מפני שקדושתו מרחם, ונאכל לכוהנים בלבד.

יב) המעשר קודם לעופות, מפני שהוא זבח, ויש בו קודשי קודשים, דמו ואימוריו; והעופות קודמין למנחות, מפני שהם מיני דמים.

יג) הרי שהיו לפניו חטאת העוף ומעשר -- המעשר קודם, מפני שהוא זבח; היו שם חטאת העוף ומעשר ועולת בהמה -- הואיל ועולה קודמת למעשר, וחטאת העוף קודמת לעולת בהמה, מקריב חטאת העוף תחילה, ואחר כך העולה ואחר כך המעשר.

יד) [ט] הרי שהיו מיני בהמה הרבה ממין קרבן אחד, כיצד הן קרבין -- הפרים קודמין לאילים, שכן נתרבו בנסכים; ואילים קודמין לכבשים, שכן נתרבו בנסכים; וכבשים קודמין לשעירים, שכן נתרבו באימורים -- שבכלל אימורי כבשים האליה, ואין בשעירים אליה.

טו) העומר קודם לכבש הבא עימו, ושתי הלחם קודמין לשני כבשים. זה הכלל, דבר הבא בגלל היום, קודם לדבר הבא בגלל הלחם.

טז) [י] מנחת האיש קודמת למנחת האישה, מנחת חיטים קודמת למנחת שעורים; מנחת חוטא קודמת למנחת נדבה, מפני שהיא באה על חטא. מנחת נדבה ומנחת סוטה, איזה מהן שירצה יקדים.

יז) [יא] מנחות קודמין ליין, והיין קודם לשמן, והשמן קודם ללבונה, ולבונה קודמת למלח, ומלח קודם לעצים. אימתיי, בזמן שבאו כולן כאחד; אבל הבא ראשון קרב ראשון, והבא אחרון קרב אחרון.

יח) [יב] כל הקודם בהקרבה, קודם באכילה. [יג] היו לפניו שלמים של אמש, ושלמים של יום -- של אמש קודמין, שהרי קרב זמנן; שלמים של אמש, וחטאת או אשם של יום -- חטאת ואשם קודמין, מפני שהן קודשי קודשים כמו שביארנו.

---

הלכות תמידין ומוספין פרק י

א) ביום צום כיפור מקריבין מוסף כמוסף ראש השנה -- פר, ואיל, זה הוא הנקרא איל העם, ושבעה כבשים, הכול עולות; ושעיר חטאת, והוא נאכל לערב. [ב] ועוד מקריבין הציבור שעיר חטאת, והוא נשרף, שבן זוגו שעיר המשתלח.

ב) [ג] ביום הראשון של חג הסוכות, מקריבין מוסף היום -- שלושה עשר פרים, ושני אילים, וארבעה עשר כבשים, כולם עולות; ושעיר, חטאת נאכלת. וכן כל יום ויום משבעת ימי החג, מקריבין שני אילים וארבעה עשר כבשים, ושעיר חטאת. [ד] אבל הפרים פוחתין אחד אחד, בכל יום -- בשני מקריבין שנים עשר, בשלישי אחד עשר: עד שיימצא קרבן יום שביעי -- פרים שבעה, אילים שניים, כבשים ארבעה עשר, הכול עולות; ושעיר, חטאת.

ג) [ה] ביום השמיני עצרת, מקריבין מוסף היום -- פר, ואיל, ושבעה כבשים, כולן עולות; ושעיר, חטאת. וזה מוסף בפני עצמו.

ד) [ו] כל שבעת ימי החג, מנסכין את המים על גבי המזבח; ודבר זה, הלכה למשה מסיניי. ועם ניסוך היין של תמיד של שחר, היה מנסך המים לבדו. [ז] ואם עירה המים לתוך היין, או היין לתוך המים, וניסך שניהן מכלי אחד -- יצא; ואם הקדים ניסוך המים לזבח, אפילו ניסכן בלילה -- יצא. ובקרן דרומית מערבית היה מנסך, למעלה מחצי המזבח; והכול יורד לשיתין, כמו שביארנו.

ה) כיצד היו עושין, צלוחית של זהב מחזקת שלושה לוגין, היה ממלא אותה מן השילוח; הגיעו לשער המים, תקעו והריעו ותקעו; עלה לכבש, נפנה לשמאלו, ונותן המים מן הצלוחית, לתוך הספל שהיה שם. ושני ספלים של כסף היו שם -- מערבי היה בו המים, ומזרחי היה בו היין של נסך. ומנוקבין היו, כמין שני חוטמין דקין; ושל מים היה נקב שלו דק משל יין, כדי שיכלה המים עם היין כאחד.

ו) [ח] זה שמנסך המים -- היו אומרין לו, הגבה ידיך: שפעם אחת ניסך על רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהן -- שאמרו מין הוא, שהן אומרין אין מנסכין מים.

ז) [ט] כמעשהו בחול, כך מעשהו בשבת; אלא שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב, ואינה מכלי השרת, ומניחה בלשכה, ולמחר ממלא ממנה. [י] אם נשפכה, או נתגלתה -- ממלא מן הכיור, ומנסך.

ח) [יא] בכל יום ויום מימי החג, היו אומרין שירה בפני עצמה על מוסף היום: בראשון מימי חולו של מועד, היו אומרין "הבו לה', בני אלים" (תהילים כט,א); בשני, "ולרשע אמר אלוהים" (תהילים נ,טז); בשלישי, "מי יקום לי, עם מרעים" (תהילים צד,טז); ברביעי, "בינו, בוערים בעם" (תהילים צד,ח); בחמישי, "הסירותי מסבל, שכמו" (תהילים פא,ז); בשישי, "יימוטו, כל מוסדי ארץ" (תהילים פב,ה). ואם חל שבת להיות באחד מהן, "יימוטו" יידחה.

ט) [יב] כבר ביארנו שכל משמרות כהונה, ארבעה ועשרים; וכולן עובדין בשווה, ברגלים. ובחג הסוכות היה כל משמר מקריב פר אחד, או איל אחד, או שעיר החטאת; אבל הכבשים -- יש משמר שמקריב מהן שני כבשים, ויש משמר שמקריב כבש אחד.

י) כיצד, ביום טוב הראשון של חג -- היו שם שלושה עשר פרים, ושני אילים, ושעיר: כל משמר מקריב בהמה אחת מהן, נשארו שם ארבעה עשר כבשים לשמונה משמרות; שישה משמרות מקריבין שניים שניים, ושני משמרות מקריבין אחד אחד.

יא) בשני -- היו שם שנים עשר פרים, ושני אילים, ושעיר: כל משמר מקריב אחד, נשארו שם ארבעה עשר כבשים לתשעה משמרות; חמישה מקריבין שניים שניים, וארבעה מקריבין אחד אחד.

יב) בשלישי -- היו שם אחד עשר פרים, ושני אילים, ושעיר: כל משמר מקריב אחד, נשארו שם ארבעה עשר כבשים לעשרה משמרות; ארבעה מקריבין שניים שניים, ושישה מקריבין אחד אחד.

יג) ברביעי -- היו שם עשרה פרים, ושני אילים, ושעיר: כל משמר מקריב אחד, נשארו ארבעה עשר כבשים לאחד עשר משמר; שלושה מקריבין שניים שניים, ושמונה מקריבין אחד אחד.

יד) בחמישי -- היו שם תשעה פרים, ושני אילים, ושעיר: כל משמר מקריב אחד, נשארו ארבעה עשר כבשים לשנים עשר משמר; שני משמרות מקריבין שניים שניים, ועשרה מקריבין אחד אחד.

טו) בשישי -- היו שמונה פרים, ושני אילים, ושעיר: כל משמר מקריב אחד, נשארו ארבעה עשר כבשים לשלושה עשר משמר; משמר אחד מהם מקריב שניים, ושנים עשר משמר מקריבין אחד אחד.

טז) בשביעי -- היו שם שבעה פרים, ושני אילים, ושעיר, וארבעה עשר כבשים, כמניין המשמרות: נמצא כל משמר מקריב בהמה אחת. [יג] וכל מי שהיה מקריב פר היום -- לא היה מקריב פר למחר, אלא חוזרין חלילה. בשמיני -- חוזרין לפיס כולם כאחד, כשאר הרגלים כמו שביארנו.

יז) [יד] ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת -- היה שם מנחת נסכים של מוספין ושל תמידין, אחד ושישים עישרון; ולא היו מערבין אותן. [טו] ולעולם אין מערבין נסכים -- אלא נסכי הפרים לבדן, ונסכי האילים לבדן, ונסכי כבשים לבדן: בין בקרבנות ציבור, בין בקרבנות יחיד.

יח) [טז] וכן החלבים של קרבנות, בין קרבנות ציבור, בין קרבנות יחיד -- אין מערבין אותן זה בזה, אלא מקטירין אימורי כל קרבן וקרבן בפני עצמו; ואם נתערבו, מקטיר הכול כאחד.

יט) [יז] מנחות של נסכים שנתערבו זו בזו ואחר שנבללה, כל מין ומין בפני עצמו -- כשרות. [יח] וכיון שנבללו המנחות, ונתערב שמנן וסולתן -- הרי זה מותר לערב יין שלהן לכתחילה; וכן אם הקטיר מנחות של נסכים, כל אחת ואחת בפני עצמה -- הרי זה מותר לערב היין שלהן.

כ) [יט] כשמערבין היין של נסכים -- יש לו לערב יין נסכים של אמש בשל יום, ושל יחיד בשל ציבור; וכשמערב, מערב יין נסכי פרים ביין נסכי אילים, יין נסכי כבשים ביין נסכי כבשים; אבל אין מערבין יין נסכי כבשים, ביין נסכי פרים ואילים. [כ] ולעולם אין מערבין היין לכתחילה -- אלא אחר שנתערבה הסולת או אחר שהקטירו, כמו שביארנו.

---

הלכות פסולי המוקדשין

הלכות פסולי המוקדשין. יש בכללן שמונה מצוות -- שתי מצוות עשה, ושש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) שלא לאכול קודשים שנפסלו או שהוטל בהם מום; (ב) שלא לאכול פיגול; (ג) שלא יותיר קודשים לאחר זמנן; (ד) שלא יאכל נותר; (ה) שלא יאכל קודשים שנטמאו; (ו) שלא יאכל אדם שנטמא את הקודשים; (ז) לשרוף הנותר; (ח) לשרוף הטמא. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.

---

הלכות פסולי המוקדשין פרק א

א) כל הפסולין לעבודה מותרין לשחוט קודשים לכתחילה, ואפילו קודשי קודשים: חוץ מן הטמא, שאינו שוחט לכתחילה, ואף על פי שהוא חוץ לעזרה, ופשט ידיו ושחט בעזרה -- גזירה, שמא ייגע בבשר; [ב] ואם עבר ושחט, הזבח כשר.

ב) וכן פר כוהן גדול של יום הכיפורים, אף על פי שנאמר בו "ושחט אהרון" (ראה ויקרא טז,יא), אם שחטו זר, כשר; אף פרה אדומה ששחטה זר, כשרה: שאין לך שחיטה פסולה בזר.

ג) השוחט את הקודשים, ולא נתכוון לשחיטה אלא כמתעסק -- הרי אלו פסולין: עד שיתכוון לשחיטה. [ד] ולא ישחוט שני ראשים כאחד, בקודשים; ואם שחט, הרי אלו כשרים. [ה] אבל שניים שוחטין בהמה אחת בקודשים, כחולין.

ד) [ו] הקטן אינו שוחט קודשים, אף על פי שהגדול עומד על גביו -- שהקודשים צריכין מחשבה, וקטן אין לו מחשבה; אפילו הייתה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, אינה מחשבה להקל אלא להחמיר. כיצד, הייתה עולה עומדת בדרום, ומשכה הקטן והביאה לצפון, ושחטה -- שהרי ממעשיו ניכר, שמחשבתו לשחיטת קודשים -- הרי זו פסולה.

ה) [ז] קודשי קודשים שנשחטו בדרום, או שנתקבל דמן בדרום -- פסולין. [ח] היה עומד בדרום, והושיט ידו לצפון ושחט -- שחיטתו כשרה; [ט] היה עומד בדרום, והושיט ידו וקיבל הדם בצפון -- קבלתו פסולה. [י] הכניס ראשו ורובו לצפון, הרי הוא כעומד בצפון.

ו) [יא] שחטה בצפון, ופירכסה ויצאת לדרום, אפילו הוצאה לדרום -- כשרה; פירכסה ויצאת לדרום, וחזרה לצפון, ואחר כך קיבל דמה בצפון -- כשרה.

ז) וכן קודשים קלים שהיו בפנים, ועמד חוץ לעזרה, והכניס ידו לפנים ושחט -- שחיטתו כשרה. [יב] הכניס ידו וקיבל, קבלתו פסולה -- אפילו הכניס ראשו ורובו. אפילו היה העובד כולו בפנים, וציציתו בחוץ -- עבודתו פסולה: שנאמר "בבואכם אל אוהל מועד" (ויקרא י,ט), עד שיבואו כולן.

ח) [יג] פירכסה הבהמה ויצאת לחוץ, אחר קבלת דמה -- כשרה: שאפילו יצאו האימורין והבשר קודם זריקה בקודשים קלים -- הזבח כשר, כמו שיתבאר.

ט) [יד] הייתה הבהמה כולה בפנים, ורגלה בחוץ, ושחטה -- הזבח פסול: שנאמר "והביאום לה'" (ויקרא יז,ה), עד שתהיה כולה בפנים. [טו] שחטה, והיא כולה בפנים, ואחר כך הוציאה רגלה לחוץ -- חותך הבשר עד שהוא מגיע לעצם, ואחר כך מקבל הדם; ואם קיבל, ואחר כך חתך -- פסול, מפני שמנונית הבשר שבחוץ. ובקודשים קלים, אין צריך לחתוך, אלא מחזיר רגלה לפנים, ומקבל -- שבשר קודשים קלים שיצא קודם זריקה, כשר.

י) [טז] תלה הבהמה, ושחטה באוויר העזרה -- פסולה: שנאמר "על ירך המזבח" (ויקרא א,יא), עד שישחוט בארץ. [יז] הייתה הבהמה בארץ, ונתלה ושחט והוא תלוי באוויר -- בקודשי קודשים, פסול; בקודשים קלים, כשר. [יח] שחט מיעוט סימנין בחוץ, וגמרן בפנים, או ששחט מיעוטן בדרום, וגמרן בצפון -- פסולין: שהשחיטה, ישנה מתחילתה ועד סוף.

יא) [יט] נתלה, וקיבל הדם מצוואר בהמה המונחת בקרקע -- פסול, שאין דרך שירות בכך. [כ] היה עומד בעזרה, ותלה המזרק בידו וקיבל הדם באוויר, או שהגביה הבהמה, וקיבל הדם באוויר -- כשר, שאוויר המקום כמקום.

יב) [כא] נתן מזרק לתוך מזרק, וקיבל -- כשר: מין במינו, אינו חוצץ. הניח סיב בתוך המזרק, וקיבל -- כשר: מפני שהסיב חלול והרי הדם יורד לתוך המזרק, ואין כאן חציצה. אבל אם עשה כן בקמיצת המנחה, וקמץ מתוך הסיב -- פסולה.

יג) [כב] קבלת הדם, והולכתו למזבח, וזריקתו, וכן הולכת אברים לכבש -- כל אחת מאלו, אינה כשרה אלא בכוהן הכשר לעבודה, כמו שביארנו בקמיצת המנחה, ובמליקת העוף. [כג] והולכה שלא ברגל, אינה הולכה; לפיכך כוהן שקיבל הדם, ועמד במקומו וזרקו למזבח -- נפסל הזבח.

יד) [כד] קיבל בימינו, ונתן לשמאלו -- יחזיר לימינו. קיבל בכלי חול, נפסל הזבח; קיבל בכלי קודש, ונתן לכלי חול -- יחזיר לכלי קודש. [כה] נשפך מן הכלי על הרצפה, ואספו -- כשר; אבל אם נשפך מצוואר הבהמה על הרצפה, ואספו ונתנו לכלי השרת -- נפסל הזבח.

טו) [כו] נשפך מקצת הדם מצוואר בהמה על הארץ ולא אספו, וקיבל מקצתו מצוואר בהמה -- הרי זה כשר: ובלבד שיהיה זה הדם שנתקבל, דם הנפש -- לא דם התמצית, ולא דם העור.

טז) [כז] כל הזבחים שקיבל דמן אחד מן הפסולין לעבודה, או שהוליכו למזבח, או שזרקו למזבח כהלכתו -- נפסל הזבח; קיבל הכשר, ונתן לפסול, ולא הלך בו הפסול, אלא עמד במקומו -- יחזיר לכשר.

יז) אבל דם שהוליכו הפסול לעבודה, והחזירו לכשר והוליכו, או שהוליכו הכוהן תחילה, והחזירו ונתנו לפסול והוליכו -- הואיל והוליכו הפסול, בין בתחילה בין בסוף -- נפסל הזבח, שהרי אי אפשר לתקן דבר זה.

יח) [כח] קיבל הפסול -- אם נשאר דם הנפש, חוזר הכשר ומקבל ומוליך וזורק, שאין הפסולין לעבודה, עושין הדם הנשאר שיירים: חוץ מן הטמא -- הואיל והוא ראוי לעבודה בקרבן הבא בטומאה כמו שביארנו, עושה שיירים. כיצד, קיבל הטמא -- אף על פי שקיבל אחריו הכשר דם הנפש, וזרקו -- נפסל הזבח: שזה שקיבל הכשר באחרונה -- שיירים הוא, ואינו כלום.

יט) [כט] בהמה שחסר מאבריה כל שהוא, אחר שחיטה קודם קבלת הדם -- נפסלה: אפילו צרם באוזנה קודם קבלה, הרי זה לא יקבל, שנאמר "ולקח מדם הפר" (ויקרא טז,יד), שיהיה שלם כולו בשעת הקבלה. ואם קיבל מן החסרה, וזרק -- הרי זה פסול.

כ) [ל] אבל אם חסרה, אחר קבלה קודם זריקה, אפילו אבד הבשר קודם זריקת הדם, או נשרף -- אם נשתייר כזית מן הבשר או כזית מן האימורין, זורק את הדם; ואם לאו, אינו זורק: ובעולה, אפילו כחצי זית מן הבשר וכחצי זית מן האימורין -- מפני שכולה לאישים. [לא] נשאר פחות מכזית, לא יזרוק; ואם זרק, לא הורצה.

כא) נפסל הבשר קודם זריקה, או שיצא חוץ לעזרה -- לא יזרוק הדם; ואם זרק, הורצה. [לב] בשר קודשים קלים שיצא חוץ לעזרה, קודם זריקת דמים -- אף על פי שנזרק הדם, והבשר בחוץ -- הזבח כשר: מפני שסוף הבשר לצאת. והזריקה מועלת ליוצא לשורפו, אבל לא לאוכלו.

כב) [לג] וכן אימורי קודשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים, ונזרק הדם והן בחוץ -- לא נפסל הזבח; ואם החזירן, מקטירין אותן. ואף על פי שלא החזירן, חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא.

כג) [לד] כל הזבחים של יחיד, בין שנטמא בשר והחלב קיים, בין שנטמא חלב והבשר קיים -- זורק את הדם. נטמאו שניהן, לא יזרוק; ואם זרק, הורצה -- שהציץ מרצה על הטמא. וכן אימורין או אברי עולה, שנטמאו והקטירן -- הציץ מרצה, כמו שביארנו. וכל קרבנות הציבור שנטמא הבשר והחלב כולו, הרי זה זורק את הדם.

כד) [לה] דם קודשים שיצא חוץ לעזרה, נפסל הזבח; ואף על פי שחזר והכניסו, וזרקו על המזבח -- לא נרצה. [לו] וכל דם הקודשים אינו מקבל טומאה כלל, שנאמר בדם "על הארץ תשפכנו, כמים" (דברים יב,טז): דם שנשפך כמים הוא הנחשב כמים, ומקבל טומאה; אבל דם קודשים שאינו נשפך כמים, אינו מקבל טומאה. [לז] ודם ששקעה עליו חמה, ולא נזרק -- נפסל הזבח; ואם זרקו, לא הורצה.