Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות יסודי התורה פרק ד

א) ארבעה גופים האלו שהם אש ורוח ומים וארץ, הן יסודות כל הנבראים למטה מן הרקיע. וכל שיהיה מאדם ובהמה ועוף ורמש ודג וצמח ומתכת ואבנים טובות ומרגלייות ושאר אבני בניין והרים וגושי עפר, הכול גולמן מחובר מארבעה יסודות האלו.

ב) נמצאו כל הגופים שלמטה מן הרקיע חוץ מארבעה יסודות האלו, מחוברין מגולם וצורה, וגולם שלהן מחובר מארבעה יסודות אלו; אבל כל אחד מארבעה היסודות, אינו מחובר אלא מגולם וצורה בלבד.

ג) [ב] דרך האש והרוח, להיות מהלכן ממטה מטבור הארץ למעלה כלפי הרקיע; ודרך המים והארץ, להיות מהלכן מתחת הרקיע למטה לאמצע -- שאמצע הרקיע, הוא המטה שאין למטה ממנו. ואין הילוכן לא בדעתן ולא בחפצן, אלא מנהג שנקבע בהן וטבע שנטבע בהן.

ד) טבע האש חם יבש, והוא קל מכולן; והרוח חם לח; והמים קרים לחים; והארץ יבשה קרה, והיא כבדה מכולן. והמים קל ממנה, לפיכך נמצא למעלה על הארץ; והרוח קל מן המים, לפיכך הוא מרחף על פני המים; והאש קל מן הרוח.

ה) ומפני שהן יסודות לכל גופים שתחת הרקיע, יימצא כל גוף וגוף מאדם ובהמה וחיה ועוף ודג וצמח ומתכת ואבן, גולמן מחובר מאש ורוח ומים ועפר; וארבעתן יתערבו ביחד וישתנה כל אחד מהן בעת העירוב, עד שיימצא המחובר מארבעתן אינו דומה לאחד מהן כשהוא לבדו. ואין במעורב מהן, אפילו חלק אחד שהוא אש בפני עצמה או רוח בפני עצמה או מים בפני עצמן או ארץ בפני עצמה, אלא הכול נשתנו, ונעשו גוף אחד.

ו) וכל גוף וגוף המחובר מארבעתן, יימצא בו קור וחום ליח ויובש כאחד. אבל יש מהם גופים שיהיה בהם חוזקה מיסוד האש כמו בעלי נפש חיה, לפיכך ייראה בהם החום יתר; ויש מהן גופים שיהיה בהן חוזקה מיסוד הארץ כמו האבנים, לפיכך ייראה בהן היובש הרבה.

ז) ועל הדרך הזה, יימצא גוף חם יתר מגוף אחר חם, וגוף יבש יתר מגוף אחר יבש. וכן יימצא גופים שייראה בהן הקור בלבד; וגופים, ייראה בהם הליח בלבד. וגופים, ייראה בהן הקור והיובש כאחד בשווה, או הקור והליח כאחד בשווה, או החום והיובש כאחד בשווה, או החום והליח כאחד בשווה. לפי רוב היסוד שהיה בעיקר התערובת, ייראה מעשה אותו היסוד וטבעו בגוף המעורב.

ח) [ג] וכל המחובר מארבעה יסודות אלו, הוא נפרד בסוף. יש שהוא נפרד לאחר ימים אחדים, ויש שהוא נפרד לאחר שנים רבות. וכל שנתחבר מהם -- אי אפשר שלא ייפרד להן, אפילו הזהב והאודם: אי אפשר שלא ייפסד ויחזור ליסודותיו, וישוב מקצתו לאש ומקצתו למים ומקצתו לרוח ומקצתו לארץ.

ט) [ד] הואיל וכל הנפסד לאלו ייפרד, למה נאמר לאדם "ואל עפר תשוב" (בראשית ג,יט), לפי שרוב בניינו מן העפר. ולא כל הנפסד, כשייפסד, מיד יחזור לארבעה היסודות; אלא ייפסד ויחזור לדבר אחר, ודבר אחר לדבר אחר, וסוף הדברים יחזור ליסודות. ונמצאו כל הדברים חוזרין חלילה.

י) [ה] ארבעה יסודות אלו, משתנים זה לזה תמיד בכל יום ובכל שעה -- מקצתן, לא כל גופן. כיצד, מקצת הארץ הקרובה מן המים, משתנית ומתפוררת ונעשית מים; וכן מקצת המים הסמוכים לרוח, משתנין ומתמסמסין והווין רוח; וכן הרוח, מקצתו הסמוך לאש משתנה ומתחולל ונעשה אש. וכן האש, מקצתה הסמוך לרוח משתנה ומתכנס ונעשה רוח; וכן הרוח, מקצתו הסמוך למים משתנה ומתכנס ונעשה מים; וכן המים, מקצתו הסמוך לארץ משתנה ומתכנס ונעשה ארץ.

יא) ושינוי זה, מעט מעט ולפי אורך הימים; ואין כל היסוד משתנה עד שייעשה כל המים רוח או כל הרוח אש, שאי אפשר שייבטל אחד מן היסודות הארבעה. אלא מקצת ישתנה מאש לרוח ומקצת מרוח לאש; וכן בין כל אחד וחברו, יימצא השינוי בין ארבעתן וחוזרות חלילה.

יב) [ו] ושינוי זה יהיה בסביבת הגלגל, ומסביבתו יתחברו ארבעתן ויהיה מהן שאר גולמי בני אדם ונפש חיה וצמח ואבן ומתכת. והאל נותן לכל גולם וגולם צורה ראויה לו, על ידי מלאך העשירי שהיא הצורה הנקראת אישים.

יג) [ז] לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה, או צורה בלא גולם. אלא לב האדם -- הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו, ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה, ויודע שיש שם גופים שגולמן מחובר מארבעה יסודות, וגופים שגולמן פשוט ואינו מחובר מגולם אחר. והצורות שאין להן גולם, אינן נראין לעין, אלא בעין הלב הן ידועין, כמו שידענו אדון הכול בלא ראיית עין.

יד) [ח] נפש כל בשר, היא צורתו שנתן לו האל. והדעת היתרה המצויה בנפשו של אדם, היא צורת האדם השלם בדעתו; ועל צורה זו נאמר בתורה "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (בראשית א,כו), כלומר שתהיה לו צורה היודעת ומשגת הדעות שאין להם גולם, עד שידמה להן. ואינו אומר על צורה זו הניכרת לעיניים, שהוא הפה והחוטם והלסתות ושאר רושם הגוף, שזו תואר שמה; ואינה הנפש המצויה לכל נפש חיה, שבה אוכל ושותה ומוליד ומרגיש ומהרהר. אלא הדעה -- שהיא צורת הנפש, ובצורת הנפש הכתוב מדבר בצלמנו כדמותנו. ופעמים רבות, תיקרא זאת הצורה נפש ורוח; ולפיכך צריך להיזהר בשמות, שלא תטעה: וכל שם ושם, יילמד מעניינו.

טו) [ט] אין צורת הנפש הזאת מחוברת מן היסודות, כדי שתיפרד להן, ואינה מכוח הנשמה, עד שתהא צריכה לנשמה כמו שהנשמה צריכה לגוף; אלא מאת ה', מן השמיים היא. לפיכך כשייפרד הגולם שהוא מחובר מן היסודות, ותאבד הנשמה מפני שאינה מצויה אלא עם הגוף וצריכה לגוף בכל מעשיה, לא תיכרת הצורה הזאת, לפי שאינה צריכה לנשמה במעשיה -- אלא יודעת ומשגת הדעות הפרודות מן הגלמים, ויודעת בורא הכול, ועומדת לעולם, ולעולמי עולמים. הוא שאמר שלמה בחכמתו, "וישוב העפר על הארץ, כשהיה; והרוח תשוב, אל האלוהים אשר נתנה" (קוהלת יב,ז).

טז) [י] כל הדברים האלו שדיברנו בעניין זה, כמר מדלי הם, ודברים עמוקים הם, אבל אינם כעומק עניין פרק ראשון ושני. וביאור כל אלו הדברים שבפרק שלישי ורביעי, הוא הנקרא מעשה בראשית. וכך ציוו החכמים הראשונים, שאין דורשין גם בדברים האלו ברבים, אלא לאדם אחד בלבד מודיעין דברים אלו ומלמדין אותו.

יז) [יא] ומה בין עניין מעשה מרכבה לעניין מעשה בראשית -- שעניין מעשה מרכבה, אפילו לאחד אין דורשין בו, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו, מוסרין לו ראשי הפרקים; ועניין מעשה בראשית, מלמדין אותו ליחיד, אף על פי שאינו מבין אותו מדעתו, ומודיעים אותו כל שיכול לידע מדברים אלו. ולמה אין מלמדין אותו ברבים, לפי שאין כל אדם יש לו דעת רחבה להשיג פירוש וביאור כל הדברים על בוריין.

יח) [יב] בזמן שאדם מתבונן בדברים אלו, ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם כיוצא בו, ויראה חכמתו של הקדוש ברוך הוא בכל היצורים וכל הברואים -- מוסיף אהבה למקום, ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא; ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו, כשיערוך עצמו לאחד מהגופות הקדושים הגדולים, כל שכן לאחת מהצורות הטהורות הנפרדות מן הגלמים, שלא נתחברו בגולם כלל. וימצא עצמו, שהוא ככלי מלא בושה וכלימה, ריק וחסר.

יט) [יג] וענייני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצוות האלו -- הם שחכמים הראשונים קוראין אותו פרדס, כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס: ואף על פי שגדולי ישראל היו וחכמים גדולים היו, לא כולם היה בהן כוח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין.

כ) ואני אומר שאין ראוי להיטייל בפרדס, אלא מי שנתמלא כרסו לחם ובשר: ולחם ובשר זה, הוא לידע ביאור האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצוות. ואף על פי שדברים אלו, דבר קטן קראו אותן חכמים, שהרי אמרו חכמים דבר גדול מעשה מרכבה, ודבר קטן הוויות דאביי ורבא; אף על פי כן, ראויין הן להקדימן: שהן מיישבין דעתו של אדם תחילה, ועוד שהן הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה, כדי לנחול חיי העולם הבא. ואפשר שיידעם הכול -- קטן וגדול, איש ואישה, בעל לב רחב ובעל לב קצר.

---

הלכות יסודי התורה פרק ה

א) כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב,לב); ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר "ולא תחללו את שם קודשי" (שם). כיצד, בשעה יעמוד גוי ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל ייהרג: שנאמר במצוות, "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח,ה) -- וחי בהם, ולא שימות בהם. ואם מת ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו.

ב) במה דברים אמורים, בשאר מצוות -- חוץ מעבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים. אבל שלוש עבירות אלו, אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תיהרג, ייהרג ואל יעבור. במה דברים אמורים, בזמן שהגוי מתכוון להנאת עצמו, כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו או אנס אישה לבועלה וכיוצא בזה. אבל אם נתכוון להעבירו על המצוות בלבד -- אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל, יעבור ואל ייהרג; ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל, ייהרג ואל יעבור, ואפילו לא נתכוון להעבירו, אלא על מצוה משאר מצוות בלבד.

ג) וכל הדברים האלו, שלא בשעת השמד. אבל בשעת השמד, והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחבריו ויגזור שמד על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצוות -- ייהרג ואל יעבור, אפילו על אחת משאר מצוות, בין נאנס בתוך עשרה, בין נאנס בינו לבין גויים.

ד) כל מי שנאמר בו יעבור ואל ייהרג, ונהרג ולא עבר -- הרי זה מתחייב בנפשו. וכל מי שנאמר בו ייהרג ואל יעבור, ונהרג ולא עבר -- הרי זה קידש את השם. ואם היה בעשרה מישראל, הרי זה קידש את השם ברבים, כדנייאל חנניה מישאל ועזריה, ורבי עקיבה וחבריו -- ואלו הן הרוגי מלכות, שאין מעלה על מעלתן. ועליהן נאמר "כי עליך, הורגנו כל היום; נחשבנו, כצאן טבחה" (תהילים מד,כג), ועליהם נאמר "אספו לי, חסידיי; כורתי בריתי, עלי זבח" (תהילים נ,ה).

ה) וכל מי שנאמר בו ייהרג ואל יעבור, ועבר ולא נהרג -- הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל, הרי זה חילל את השם ברבים; וביטל מצות עשה שהיא קידוש השם, ועבר על מצות לא תעשה שהיא חילול השם. ואף על פי כן, מפני שעבר באונס, אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין, אפילו הרג באונס: שאין מלקין וממיתין, אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה, שנאמר בנותן מזרעו למולך, "ושמתי אני את פניי, באיש ההוא" (ויקרא כ,ה); מפי השמועה למדו, ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה.

ו) ומה אם עבודה זרה, שהיא חמורה מן הכול, העובד אותה באונס אינו חייב כרת, ואין צריך לומר מיתת בית דין -- קל וחומר לשאר מצוות האמורות בתורה. ובעריות, הוא אומר "ולנערה לא תעשה דבר" (דברים כב,כו).

ז) [ה] נשים שאמרו להן גויים, תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה, ואם לאו, נטמא את כולכן -- ייטמאו כולן, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. וכן אם אמרו להם גויים, תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו, נהרוג כולכם -- ייהרגו כולם, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ואם ייחדוהו להם ואמרו, תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם -- אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי, ייתנו אותו להן, ואין מורין להן כן, לכתחילה; ואם אינו חייב -- ייהרגו כולן, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.

ח) [ו] כעניין שאמרו באונסין, כך אמרו בחולאים. כיצד, מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שירפאו אותו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה -- עושין לו. ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, שאפילו במקום סכנה, אין מתרפאין בהן. ואם עבר ונתרפא -- עונשין אותו בית דין, עונש הראוי לו.

ט) [ז] ומניין שאפילו במקום סכנת נפשות, אין עוברין על אחת משלוש עבירות אלו: שנאמר "ואהבת, את ה' אלוהיך, בכל לבבך ובכל נפשך, ובכל מאודך" (דברים ו,ה), אפילו הוא נוטל את נפשך. והריגת נפש מישראל לרפאות נפש אחרת, או להציל אדם מיד אנס -- דבר שהדעת נוטה לו הוא, שאין מאבדין נפש מפני נפש; ועריות הוקשו לנפשות, שנאמר "כי כאשר יקום איש על ריעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה" (דברים כב,כו).

י) [ח] במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה -- בזמן שהן דרך הנאתן, כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים, או חמץ בפסח, או שמאכילין אותו ביום הכיפורים. אבל שלא דרך הנאתן, כגון שעושין לו רטייה או מלוגמה מחמץ או מעורלה, או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם איסורי מאכל, שהרי אין בהם הנאה לחיך -- הרי זה מותר, ואפילו שלא במקום סכנה: חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב, שהם אסורין, אפילו שלא דרך הנאתן; לפיכך אין מתרפאין מהן, אפילו שלא דרך הנאתן, אלא במקום סכנה.

יא) [ט] מי שנתן עיניו באישה וחלה ונטה למות, ואמרו הרופאים אין לו רפואה עד שתיבעל לו, אפילו הייתה פנויה, ואפילו לדבר עימה מאחורי הגדר -- אין מורין לו בכך, וימות ולא יורו לו לדבר עימה מאחורי הגדר: שלא יהיו בנות ישראל הפקר, ויבואו בדברים אלו לפרוץ בעריות.

יב) [י] כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל המצוות האמורות בתורה, בשאט בנפש להכעיס -- הרי זה מחלל את השם; ולפיכך נאמר בשבועת שקר, "וחיללת את שם אלוהיך, אני ה'" (ויקרא יט,יב). ואם עבר בעשרה מישראל, הרי זה חילל את השם ברבים. וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה, לא מפני דבר בעולם, לא פחד ולא יראה, ולא לבקש כבוד, אלא מפני הבורא ברוך הוא, כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו -- הרי זה מקדש את השם.

יג) [יא] ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם, והוא שיעשה אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות, דברים שהברייות מרננים אחריו בשבילן, ואף על פי שאינן עבירות -- הרי זה מחלל את השם: כגון שלוקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר, והוא שיש לו, ונמצאו המוכרין תובעין, והוא מקיפן; או שירבה בשחוק, או באכילה ושתייה אצל עמי הארץ וביניהן; או שאין דיבורו בנחת עם הברייות, ואינו מקבילן בסבר פנים יפות, אלא בעל קטטה וכעס; וכיוצא בדברים האלו. הכול לפי גודלו של חכם -- צריך שידקדק על עצמו, ויעשה לפנים משורת הדין.

יד) וכן אם דיקדק החכם על עצמו, והיה דיבורו בנחת עם הברייות, ודעתו מעורבת עימהן, ומקבילן בסבר פנים יפות, ונעלב מהן ואינו עולבן, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן, ולא ייראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין, ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין -- והוא שלא יתרחק הרבה, ולא ישתומם -- עד שיימצאו הכול מקלסין אותו ואוהבים אותו, ומתאווים למעשיו. הרי זה קידש את השם, ועליו הכתוב אומר "ויאמר לי, עבדי אתה, ישראל, אשר בך אתפאר" (ישעיהו מט,ג).

---

הלכות יסודי התורה פרק ו

א) כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקדוש ברוך הוא, לוקה מן התורה -- שהרי הוא אומר בעבודה זרה, "ואיבדתם את שמם, מן המקום ההוא. לא תעשון כן, לה' אלוהיכם" (דברים יב,ג-ד).

ב) ושבעה שמות הם -- השם הנכתב יוד הא ואו הא והוא השם המפורש, או הנכתב אלף דלת נון יוד, ואל, ואלוה, ואלוהים, ואהיה, ושדיי, וצבאות. כל המוחק אפילו אות אחת משבעה אלו, לוקה.

ג) כל הנטפל לשם מלפניו, מותר למוחקו: כגון למד מלה', ובית מבאלוהים, וכיוצא בהן -- אינן בקדושת השם. וכל הנטפל לשם מאחריו, כגון כף של אלוהיך, וכף ומים של אלוהיכם, וכיוצא בהן -- אינן נמחקין; והרי הן כשאר אותייות של שם, מפני שהשם מקדשם. ואף על פי שנתקדשו ואסור למוחקן, המוחק אלו האותייות הנטפלות, אינו לוקה; אבל מכין אותו מכת מרדות.

ד) כתב אלף למד מאלוהים, יוד הא מה' -- אינו נמחק; ואין צריך לומר יה, שהוא שם בפני עצמו, מפני שזה השם, מקצת שם המפורש הוא. אבל הכותב שין דלת משדיי, צדי בית מצבאות -- הרי זה נמחק.

ה) שאר הכינויין שמשבחין בהן את הקדוש ברוך הוא, כגון חנון ורחום הגדול הגיבור והנורא הנאמן קנא וחזק וכיוצא בהן, הרי הן כשאר דברי הקודש, ומותר למוחקן.

ו) כלי שהיה שם כתוב עליו, קוצץ את מקום השם וגונזו; אפילו היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית, והתיך הכלי -- הרי זה לוקה: אלא חותך את מקומו, וגונזו. וכן אם היה שם כתוב על בשרו, הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטנופת. נזדמנה לו טבילה של מצוה, כורך עליו גמי וטובל. ואם לא מצא גמי, מסבב אחריו; ולא יהדק, כדי שלא יחוץ -- שלא אמרו לכרוך עליו, אלא מפני שאסור לעמוד בפני השם כשהוא ערום.

ז) הסותר אפילו אבן אחת דרך השחתה מן המזבח, או מן ההיכל, או משאר העזרה -- לוקה, שנאמר בעבודה זרה, "כי את מזבחותם תיתוצון" (שמות לד,יג; וראה דברים יב,ג), וכתוב "לא תעשון כן, לה' אלוהיכם" (דברים יב,ד). וכן השורף עצי הקודש דרך השחתה -- לוקה, שנאמר "ואשריהם תשרפון באש... לא תעשון כן, לה' אלוהיכם" (דברים יב,ג-ד).

ח) כתבי הקודש כולן, ופירושיהן וביאוריהן -- אסור לשרוף אותן או לאבדן ביד; והמאבד ביד, מכין אותו מכת מרדות. במה דברים אמורים, בכתבי הקודש שכתבו אותן ישראל בקדושה. אבל מין ישראל שכתב ספר תורה, שורפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם, ולא כתבו אלא והוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים; והואיל ודעתו כן, לא נתקדש השם, ומצוה לשורפו, כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהן. אבל גוי שכתב את השם, גונזין אותו. וכן כתבי הקודש שבלו או שכתבן גוי, ייגנזו.

ט) כל השמות האמורות באברהם, קודש; אף זה שנאמר "אדוניי, אם נא מצאתי חן בעיניך" (בראשית יח,ג), הרי הוא קודש. כל השמות האמורות בלוט -- חול, חוץ מזה: "אל נא, אדוניי. הנה נא מצא עבדך חן" (בראשית יט,יח-יט). כל השמות האמורות בגבעת בנימין, קודש. כל השמות האמורות במיכה, חול. כל השמות האמורות בנבות, קודש. כל שלמה האמור בשיר השירים -- קודש, והרי הוא כשאר הכינויין; חוץ מזה: "האלף לך שלמה" (שיר השירים ח,יב). כל מלכיא האמור בדנייאל -- חול, חוץ מזה: "אנת מלכא, מלך מלכיא" (דנייאל ב,לז), והרי הוא כשאר הכינויין.