Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות נזקי ממון פרק י

א) שור שהמית את האדם בכל מקום בין גדול בין קטן בין עבד בין בן חורין אחד תם ואחד מועד הרי זה נסקל, ואם המית את הגוי פטור כדיניהם.

ב) אחד שור ואחד שאר בהמה חיה ועוף שהמיתו הרי אלו נסקלין. מה בין תם שהרג את האדם למועד שהרג, שהתם פטור מן הכופר והמועד חייב בכופר ובלבד שיהיה מועד להרוג.

ג) והואיל וכל בהמה חיה ועוף שהרגו אדם נסקלין היאך ימצא מועד להרוג עד שישלמו בעליו את הכופר, כגון שהרג שלשה גויים ואחר כך הרג ישראל שהמועד לגויים הרי זה מועד לישראל, או שהרג שלשה ישראל טרפה ואחר כך הרג שלם, או שהרג וברח והרג וברח והרג וברח וברביעי נתפס שאין הבעלים חייבין בכופר עד שיסקל השור. וכן אם סכן שלשה בני אדם כאחד או הרג שלש בהמות הרי זה מועד להריגה ובעליו משלמין את הכופר. וכן אם הכירו העדים את בעל השור ולא הכירו את השור בפעם ראשונה ושנייה ושלישית וברביעית ראו שורו שהרג ולא היו יודעין אם זה הוא השור שהרג בשלשה פעמים הראשונות או אחר היה, הואיל והועדו הבעלים שיש להם בבקרם שור שהרג שלשה פעמים היה להם לשמור כל בהמתם ומאחר שלא שמרו משלמין את הכופר.

ד) זה שנאמר בתורה (שמות כא,כט) וגם בעליו יומת מפי השמועה למדו שחיוב מיתה זו בידי שמים ואם נתן כופר הנהרג נתכפר לו, ואף על פי שהכופר כפרה הוא ממשכנין את מי שנתחייב בכופר בעל כרחו.

ה) ושור של שני שותפין שהרג, כל אחד מהן משלם כופר שלם שהרי כל אחד מהן צריך כפרה גמורה.

ו) אין גומרין דינו של שור אלא בפני בעליו אם היו לו בעלים, אבל אם לא היו לו בעלים כגון שור המדבר ושור ההקדש ושור גר שמת ואין לו יורשין אם המית הרי זה נסקל וגומרין דינו אף על פי שאין לו בעלים. וכן שור האשה ושור היתומים ושור האפטרופין שהמיתו נסקלין, ואין האפטרופין משלמין את הכופר שהכופר כפרה הוא והקטנים או החרשים והשוטים אינן בני חיוב כדי שיהיו צריכין כפרה.

ז) שור שהוא טרפה שהרג את הנפש או שהיה השור של אדם טרפה אינו נסקל שנאמר וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור וכיון שבעליו כמת הם חשובים ואין צריכין מיתה הרי זה פטור.

ח) המשסה כלב בחבירו והרגו אין הכלב נסקל, וכן אם גירה בו בהמה או חיה והרגוהו, אבל אם שסה בו נחש ואפילו השיכו בו והרגו הנחש נסקל, שארס הנחש שהמית מעצמו הוא מקיאו, לפיכך זה האדם שהשיך בו הנחש פטור ממיתת בית דין.

ט) אין הבהמה נסקלת אם המיתה עד שתתכוון להזיק למי שהיא חייבת עליו סקילה, אבל שור שהיה מתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם, נתכוון לנכרי והרג בן ישראל, נתכוון לנפלים והרג בן קיימה פטור מן המיתה, ואם היה מועד הבעלים חייבין בכופר, או בקנס אם המית עבד, אף על פי שהרג בלא כוונה הואיל והוא מועד לזה.

י) היה מועד לנפול על בני אדם בבורות וראה ירק בבור ונפל לבור בשביל הירק והיה שם אדם ומת, או שהיה מועד להתחכך בכתלים ומפילן על בני אדם ונתחכך בכותל להנאתו ונפל על האדם ומת מחמת חכוכו, השור פטור ממיתה לפי שלא נתכוון להמית והבעלים חייבין בכופר שהרי זה מועד ליפול על בני אדם בבורות או להפיל עליהן הכתלים, והיאך יודע שלהנאתו נתחכך בשנתחכך אף לאחר שהפיל והמית.

יא) אין הבעלים משלמין את הכופר עד שתמית בהמתן חוץ מרשותן, אבל אם המית ברשות המזיק אף על פי שהוא בסקילה הבעלים פטורין מן הכופר, כיצד, הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשותו ואפילו נכנס לתבוע שכרו או חובו ממנו ונגחו שורו של בעל הבית ומת, השור בסקילה והבעלים פטורין מן הכופר שהרי אין לו רשות להכנס לרשותו של זה שלא מדעתו.

יב) עמד בפתח וקרא לבעל הבית ואמר לו הן ונכנס ונגחו שורו של בעל הבית הרי הבעלים פטורין, שאין משמע הן אלא עמוד במקומך עד שאדבר עמך.

יג) בהמה שנכנסה לחצר הניזק ודרסה על גבי תינוק כדרך הלוכה והרגתהו, הבעלים מלשמין את הכופר שהרגל מועדת להזיק כדרך הלוכה וברשות הניזק חייב אף על השן והרגל כמו שביארנו. נמצאת למד שהמועד שהמית בכוונה נסקל והבעלים חייבין בכופר ואם המית בלא כוונה פטור מן המיתה והבעלים חייבין בכופר, ותם שהמית בלא כוונה פטור מן המיתה ומן הכופר, ואם נתכוון להמית נסקל והבעלים פטורין מן הכופר וכן מקנס העבד.

יד) יראה לי שאף על פי שהתם שהמית עבד או שפחה פטור מן הקנס שהוא שלשים סלע הקצוב בתורה (שמות כא,לב), אם המית שלא בכוונה משלם חצי דמי העבד או חצי דמי השפחה מגופו כאילו המית שור חבירו או חמורו.